תורה ועבודה


בס''ד סיון התשע''ו


שיעור בתורה ועבודה / לזכר איש תורה ועבודה אמיתי- ר' יוסף שמחון ז''ל, בית שאן.

תורה ועבודה


אחד המבחנים הגדולים של כל יהודי, הוא היכולת לחיות חיי תורה ועבודה.

דיון עקרוני בסוגייה זו של תורה ועבודה, מתנהל בברכות (לה ע''ב):

"תנו רבנן: (דברים יא,יד) "ואספת דגנך", - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר (יהושע א,ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא,ה): ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך;

משמע, שר' ישמעאל דורש להכניס את חיי העבודה בלימוד תורה, בעוד שר' שמעון, מעדיף את ההתגדרות בחיי תורה, וזרים יעבדו בשבילנו.

במקום זה, הגמרא מכריעה ההלכה בדרך מאוד נדירה, המסתמכת על המציאות, שהוכיחה כדעת ר' ישמעאל:

אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.

כמו כן, אף חכמים הנחו את תלמידיהם לנהוג כך:

אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא[1].

רש'י שם: הנהג בהם - עם דברי תורה. מנהג דרך ארץ - שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה.

משמע ממנו שהדרך ארץ- הפרנסה - יעזור ללימוד התורה :

שיטת הרמב''ם:

הרמב'ם יוצא בחריפות מיוחדת נגד פרנסה מלימוד תורה, וכן יוצא מגדרו לעודד חכמים להתפרנס בכבוד ולאהוב את המלאכה. וכך מאריך בפרוש המשנה לאבות (פ''ד מ''ו):

דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו,...וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות,...וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות... וכבר שמעתים, הנפתים, נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי...ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך, נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו...(ומביא עוד שתי דוגמאות מהחכמים) ושני אלה המעשים ישתיקו כל חולק בזה הענין.

הרמב''ם מסכם דעתו גם בהלכה, בהלכות תלמוד תורה (ג, י):

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס /וגרם/ רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

שם יא: מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.

שיטת ר' יוסף קארו:

לעומתו, ר' יוסף קארו, בפרושו שם "כסף משנה"(שם הלכה י)יוצא מהרגלו לסייע לרמב''ם, וכאן אינו מקבל גישתו:

כל המשים על לבו וכו'. רבינו ז"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דמסכת אבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כלם היו עשים כן וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז"ל הביא שם ראיה מהלל הזקן [יומא ל"ה:] שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת למודו ....אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים. גם מה שהביא מר' חנינא בן דוסא [ברכות י"ז:] אינה ראיה שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו כמוזכר בתעניות [כ"ה.] אבל הוא ז"ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה אבל שלא באיסור... ואין ספק שמי שחננו השם יתברך להתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול.... גם שמצינו בדברי חז"ל [כתובות ק"ה:] שלתת דורון לת"ח שהוא כאילו מקריב ביכורים והביאו ראיה מאלישע כמוזכר פ' שני דייני גזירות וכן מצינו כשהיו הולכים לשאול לנביא היו נותנין לו דורון. ולפי פשט דברי רבינו גם דורון אסור לו לקבל דאל"כ למה נדחק באותו פסוק דהיתה כאניה סוחר לימא התם בתורת דורון הוה. ומצינו בר' יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא כדאיתא בסוטה (פרק היה נוטל דף כ"א)... ויותר נראה לומר דכל שאין לו משרא שרי ליהנות ויונתן בן עמרם לפנים משורת הדין הוא דעבד וכמו שאמרו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה דמשמע דוקא יונתן הוא דלא הוי מתהני הא אינך הוו מתהנו ....ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שאמרו בפ' קונם [ס"ב.] לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, ...ובבחינת המכוין השגת הכבוד, אמר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ובבחינת המכוין ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר ולא קרדום לחפור בהם. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכיון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו נוטל חייו מן העולם....וה"מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח"כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו. ....ומכאן יש ללמוד לשני החלקים הראשונים: שלפיכך היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם שאם הכהנים לא ידעו היאך יקריבו קרבנות ישראל ה"נ אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה ונמצאת ח"ו תורה בטלה מאליה וא"כ עליהם מוטל לפרנסם דה"ל כאילו מלמדים אותם בעצמם ושרי כמ"ש בשם התוספות. גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע"כ, כל שכן שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח"ו היינו כאובדים בעניינו, ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה"ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך..... הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת, אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:

משמע, שר' יוסף קארו מסנגר על כל חכמי הדורות, שהציבור פרנסם, כדי שכך תפוץ התורה, על ידי החזקת תלמידי חכמים שהיו מורי התורה, במשך הדורות.

גישת ר' חיים מוואלוזין:

גם ר' חיים מוואלוזין, בספרו נפש החיים (א,ח), נותן פשט הפוך לדברי ר' ישמעאל הנ''ל:

אבל הענין. כי ודאי שאין דעת ר' ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש ח"ו אף זמן מועט מעסק התורה. ולעסוק בפרנסה ויהיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי ח"ו. אמנם רמזו ר' ישמעאל בלשונו הקדושה: הנהג בהן מנהג דרך ארץ. רצה לומר, עמהן, עם הדברי תורה. היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש. על כל פנים, ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה. וכן רבא אמר לתלמידיו ביומי ניסן ותשרי לא תתחזו קמאי דיקא. שלא לבא לבית מדרשו. אבל ודאי שתלמידי רבא לא היו בטלים ח"ו לגמרי מעסק התורה, גם בביתם באלו הימים. ואמרו שם הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם. והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועל זה אמרו באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה ח"ו. וכדעת רשב"י:

משמע, שלכתחילה עדיף להיות כר' שמעון בר יוחאי, וגם הנוהגים כר' ישמעאל, יהרהרו בדברי תורה, גם במעט הזמן הנדרש לצורכי פרנסה.

שיטת הרב עובדיה:

גם הרב עובדיה יוסף, מחלק בין יחידי סגולה ומי שההצלחה מאירה לו פנים, ובין רוב בני אדם. שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עה:

הרי שגם רבותינו התחשבו בכשרונות התלמיד, שאם ההצלחה בלימודו מאירה לו פנים ורואה סימן יפה בתלמודו, מוטלת חובה עליו ביתר שאת ויתר עוז לתת כל מעיניו בתורה. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כי אין מחסור ליראיו. ואין למדים מן הכלל על הפרט. וכן מצאתי בפני יהושע (בקידושין פ"ב ע"א) שכתב, שרבי נהוראי אינו חולק על רבן גמליאל שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כי בודאי מדת כל אדם ללמוד תורה עם המלאכה שיתפרנס ממנה, שאין כל אדם זוכה שמלאכתו תהיה נעשית על ידי אחדים, וחלילה יכול לבוא לידי ליסטות או לבזיון התורה. אבל רבי נהוראי דיבר כלפי עצמו, לפי שראה שבנו זריז וממולח וצדיק גמור, ובודאי שיזכה שתהיה מלאכתו נעשית על ידי אחרים, לכן אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה ע"כ. ...וכן הגאון רבי פנחס הלוי איש הורוויץ בספר המקנה (קידושין שם) הסביר כעין דברי הפני יהושע, שאין כל הכוחות שוים בענין זה, שהדבר תלוי, אם לבו בטוח בה' באמונה שלמה שיזמין לו פרנסתו כדי שיוכל ללמוד תורה, צדיק באמונתו יחיה, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ועל זה אמרו במדרש תנחומא לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, אלו תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ואדיר כל חפצם בתורת ה', ולא יליזו מנגד עיניהם יומם ולילה בסוד ה' עלי אהליהם, והם הזוכים לכתרה של תורה, ועל כגון זה אמרו חז"ל בביצה (דף ט"ו ע"ב), אמר הקדוש ברוך הוא, בני, לוו עלי והאמינו בי ואני פורע, שכפי חוזק האמונה כן יהיה ה' מבטחו. ולכן אמר רבי נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. אך מי שאין מבטחו חזק ולבו דואג ונוטה אנה ואנה, אין לו לסמוך על הנס, ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי, ותהיה ברכת ה' עליו בכל אשר יעשה. ולכן אמרו הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, כי לא היה בטחונם חזק ולכן לא הועילו. ועל זה אמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ עכ"ד

משמע, שלבני התורה היכולים לעשות תורתם אמונתם, עדיף שיעשו כרשב''י, אך לרוב העם, עדיף שיעשו כר' ישמעאל.

העבודה כפיתוח העולם ובמיוחד בארץ ישראל:

הרמב''ן:

בעצם, הציווי העקרוני של עבודה, בא בתורה כפיתוח העולם, וכבר נעוץ שורשו בציווי האלוקי לאדם הראשון "מלאו הארץ וכבשוה" כפי שמסבירו הרמב"ן בראשית (א,כב):

וכבשוה - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר "ובכל הארץ" (לעיל פסוק כו):

החתם סופר:

אכן, החתם סופר (בחידושיו פרק לולב הגזול (ל"ו ע"א), בד"ה דומה), ממריץ את העבודה בארץ ישראל, במיוחד עבודת האדמה, אך גם כל עבודה המסייעת ביישוב הארץ. וזו לשונו:

רבי ישמעאל שדרש ואספת דגנך, שדברים כפשוטם, היינו בארץ ישראל, וכשרוב ישראל שרויין על אדמתם, שהעבודה בקרקע מצוה, משום יישוב ארץ ישראל להוציא פירותיה הקדושים, ועל זה אמרה תורה ואספת דגנך, ובועז שהיה שופט של ישראל (כמו שאמרו בבבא בתרא צ"א ע"א) היה בעצמו זורה את גורן השעורים בלילה, משום מצות יישוב ארץ ישראל, וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, וכן כאן האם יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה? ואפשר שאף שארי אומנות שיש בהם משום יישוב העולם, הכל בכלל מצות יישוב ארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ כשאנו מפוזרים בין אומות העולם, מודה רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי. וסומכים אנו על רבי נהוראי שאמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, והיינו בחוץ לארץ, וכמו שאמרו הא לן והא להו".[2]

לדעתו, בעבודה בארץ ישראל יש משום מצווה לכתחילה.

אמנם יש המעדיפים את עבודת הארץ על פני המסחר, כנזכר בהעמק דבר דברים (לב,יג):

ירכבהו וגו'. עתה מבאר היאך נקרא ויכוננך. שמשמעו שכונן את ישראל ביחוד באופן שלא יבאו לידי חטא.

והעיקר של זה המאמר נגד קלקול שהיה בבית שני כמו שפירשנו שהיה שנאת חנם. ומבואר בתוספתא שלהי מסכת מנחות, שהיה אהבת הממון יותר מדי. וזה בא משום שהיו עוסקים ביותר במסחור. ובאמת אהבת המסחור בארצות אחרות בא לאדם או מחמת דוחק הפרנסה. או להיפך משום בטלה שאין לאדם במה לבלות עתותיו והקב"ה ראה טוב לישראל ויתן להם ארץ שהעסק בה מרובה עד שנדרש לבלות ימיהם בעבודת הארץ.

הראי''ה קוק:

הראי''ה קוק, מציג גישה רוחנית הרואה בשילוב תורה והעבודה, דרך למימוש והוצאת הרוחניות שבאדם אל הפועל. וכת כותב בעין איה / ברכות ב / ברכות לה ע"ב, פיסקה ט'):

אמר אביי הרבה וכו' מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו. ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל היא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. על כן, אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כי אם מהניסיון נדע, שהדבר הנוהג ברוב, הוא מורה על היסוד הטבעי. על כן, באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה כידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כר' שמעון, ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם, הוא ראוי להתנהג במדת דרך ארץ עם התורה, כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון, היא לפי מעלת המעולים שבאנשים, שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע.

לדעתו, רוב בני אדם זקוקים לתורה ועבודה, ובכך ימצאו קורת רוח גם בתורתם וגם בחוכמתם. רק אנשים נעלים כרשב''י, שרק העסק בחוכמה היא להם לעונג טבעי. אך הרוב המנסים לפעול כמותו, עוד עלולים לפגוע גם בחוכמתם.

סיכום: אנו רואים כי בארץ ישראל העבודה בכל התחומים, היא מועילה ליישוב ארץ ישראל. היא מועילה גם לעולם הרוחני של רוב בני אדם, היכולים להוציאו אל הפועל, בחיי המעשה.

[1] רש''י שם: ביומי ניסן - ימי הקציר. ביומי תשרי - דריכת הגתות והבדים.

כלומר: רבא בקש מהחכמים שלא יבואו ללמוד לפניו בחודשי העבודה העמוסים,

[2] וכן כתב בספרו תורת משה (פרשת שופטים) בד"ה מי האיש, שבזמן שישראל שרויים על אדמתם מצוה לאסוף דגנם משום יישוב ארץ ישראל, ולא עבודת קרקע בלבד, אלא לימוד כל אומנות מותר משום יישובה וכבודה של ארץ ישראל, שלא יצטרכו לבעלי מקצועות מארצות זרות ורחוקות, ויאמרו הגוים שלא נמצא בכל ארץ ישראל בנאי או סנדלר אומן, ולכן לימוד כל אומנות בארץ ישראל מצוה, ורבי נהוראי שאמר איני מלמד את בני אלא תורה, אין זה אלא בחוץ לארץ כשאנו מפוזרים בין האומות וכו' ע"ש.

0 צפיות

© 2018 by Yeshivat Shadmot Neriya. Proudly created with Wix.com