פרשת דברים: פסוקי ההיסטוריה והשלכתם על ישראל

בס''ד לפרשת דברים מנחם אב התשע''ח

השלכות רוחניות מפסוקי היסטוריה אודות פלישתים, עמון ,מואב ואדום.

כמה פסוקי היסטוריה, העוסקים בכיבושי פלישתים, מואב עמון ואדום, נזכרים בפרשתנו, תוך כדי המרצתו של משה את העם לכבוש את הארץ. כגון:

דברים (יב, ח) וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב: (ט) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י אַל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־ עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה: (י) הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים: (יא) רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים: (יב) וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֘ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְקֹוָ֖ק לָהֶֽם:

משה מזכירם כי יש משמעויות רוחניות לתיאורים היסטוריים אלה: אחת, נזכרת בבבלי בחולין ס ע''ב:

אמר ר' שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה, והעוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקדוש ברוך הוא ליתו כפתורים, ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר, כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל, אל תצר את מואב, אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון - ליפוק ממואב, וליתו ישראל - וליפקו מסיחון; והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון. ומסביר שם רש''י: וסבר ריש לקיש שהעוים היו מבני פלשתים, שביחס אליהם נשבע אברהם לאבימלך שלא יפגע בהם. ולמאן דאמר עוים מתימן באו, ולא היו מהפלשתים שעליהם נשבע אברהם, בא הפסוק ללמדנו, כיון שהכתוב הזהיר את בני ישראל לא להתגרות בבני עשיו, גלה לנו הכתוב שבאו הכפתורים והוציאו את הארץ מבני עשיו, העוים, ואחר כך כבשו בני ישראל את הארץ מידי הכפתורים.

משמע, אף שאסור להילחם בעמים אלה, ד' דאג שיקבלו אותם באופן המותר, דרך כיבושי עמים אחרים שכבשום.

שנייה, נזכרת ברמב''ן, (ב, יא) ונזכרת גם בספורנו, והיא דווקא הפוכה מרש''י:

אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב''ה למשה אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט. ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים, ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס.

משמע, שד' הזכיר זאת, תוך כדי הזכרת מעברם ליד עמים אלה, והזהירם שלא יילחמו אתם, כי גם הם קבלו ארצותיהם במיוחד ובדרך נס.

שלישית, נשמעת מתוך משנת רבי אליעזר פרשה יח עמ' 330:

בשלשה מקומות חששו אומות העולם על ישראל שנתערבו באומות ובקשו להונותן, ובשלשתן סמך הקב'ה. במצרים היו אומרין, אם בהן שלטו המצרים לשעבדן, כל שכן בנשותיהן ששלטו בהן. ובאותה השעה העיד בהן הקדוש ברוך הוא שהן בני אבותיהן. היכן העיד עליהן, [להלן], ויצא בן אשה ישראלית. מיכאן, שכן (ש)פרסם הקב''ה את זו בלבד, ידענו שכולן בני אבותיהן. לא היתה אלא זו, לא פרסמה הכתוב. שנייה, ערבות מואב. לפי שכתוב וישב ישראל בשטים, היו אומות העולם יכולין להונותן. בא הכתוב ויחסן לאבותיהן, שנאמר: שאו את ראש [וגו']. ולא עוד, אלא ששיתף הקדוש ברוך הוא את שם קדשו בכל משפחה ומשפחה שבהן, שנ' חנוך משפחת החנכי, הפלואי, החצרני, הכרמי, וכן שאר כל השבטים. שלישית, בימי עזרא. לפי שנשאו מקצתן נשים נכריות, בא הכתוב והעיד עליהן שהוציאו את כולן ולא נשתיירה אחת מהן, שנאמר: ויכלו בכל אנשים אשר הושיבו נשים נכריות. דקדק הכתוב בם ויכלו בכל. וכל כך למה, שתחלת שיאורן שלגויים אינו אלא מזנות. שכן הוא אומר באלופי עשו, בני אליפז, תימן, אומר, צפו, וגעתם, וקנז, ותמנע, ועמלק, וכתוב אחד אומר: ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו. נמצאת אומר, אליפז נשא בתו. ר' אומר, לכך נתיחסו בני עשו, לגלות הממזרים שבהן, שנאמר: כי אני חשפתי את עשו גליתי וכן הוא אומר: אלה בני שעיר החרי, ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה. מאחר שהוא אחיו חזר וקראו בנו. מלמד, שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה, נמצא בנו ואחיו כאחד. וכן הוא אומר: ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים. מלמד, שהפלשתים נולדו מן הפתרוסים ומן הכסלוחים, שהיו אלו מזנין עם אלו ונולדו מהן פלשתים. ראה כמה קלקול יש בהן. ואין צריך לומר לוט, שבא על שתי בנותיו, והוליד מהם עמון ומואב.

משמע, שכל העמים הנזכרים כאן, פלישתים, עמון, מואב, ואדום, היו נגועים בבעיית ייחוסים פסולים. לכן, ד' זרק אותם מהארץ, ומודיע לנו לפני כניסתנו לארץ, שנזכור זאת. גם אותנו הזהיר בויקרא, בסוף פרשת העריות (יח, כח): "ולא תקיא הארץ אתכם, בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".

רביעית, רש"ר הירש פרשת דברים(ב, י) מתייחס לסילוק הפחד של ישראל, מהעמים הענקים:

האמים וגו'. נאומו של משה נמשך בפסוק יג, ואילו פסוקים י - יב אינם חלק של הנאום הזה, אלא הם הערות שמשה הוסיף אותן לצורך ביאור בשעת כתיבת נאומו. הם באים לחזק את לב העם במלחמה הצפויה לו עם הענקים היושבים בארץ ישראל, ונאמר בהם שעמים ענקיים כאלה גורשו בעזרת ד' על ידי בני לוט ובני עשו, והללו יושבים עתה לבטח בארצותיהם.

משמע, כי משה רצה להמריץ את דור הבנים בכניסתם לארץ, שלא יפחדו מהענקים, כהוריהם, אותם הזכיר בסמוך, בעניין חטא העגל. אלא יראו דוגמאות של עמים אחרים שבעזרת ד', כבשו עמים יותר ענקים מהם.

אנו רואים כי התורה אינה ספר היסטוריה, רק לשם ידיעת העבר, אף שגם זה חשוב על מנת להעצים את הנהגת העולם על ידי השם. בעיקר, יש בכך השלכות רוחניות חשובות לעם ישראל, בעתידם בארץ ישראל.

9 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מגמה חינוכית בפסיקת המשנה ברורה

השו"ע פוסק :"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי"ל). ואח

שמחה ביהדות ובפורים

לפני שנים רבות, ואני בחור בשיעור ה' בישיבת מרכז הרב, ניגש אלי הרב אלישע וישליצקי זצ"ל וסיפר לי, שביקשו ממנו לדבר ברדיו על השמחה של פורים. הוא לא היה יכול, וביקש ממני לדבר במקומו. אמרתי לו שאין לי מה ל

רבי אליעזר בן הורקנוס והפרה האדומה

שנינו במשנה :"רבי אליעזר אומר, עגלה, בת שנתה. ופרה, בת שתים. וחכמים אומרים, עגלה, בת שתים. ופרה, בת שלש או בת ארבע. רבי מאיר אומר, אף בת חמש כשרה הזקנה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר, שלא תפסל. אמר ר

ישיבת שדמות נריה, 04-6099726

yshadmot@gmail.com