ישיבת ההסדר - "ישיבה תורנית לאומית" בעת גאולה

עודכן ב: 29 ינו 2019

בס''ד חורף התשע''ו

ישיבת ההסדר- "ישיבה תורנית לאומית" בעת גאולה.

א. הקדמה: כמה מאמרים נכתבו על תורת ישיבות ההסדר.[1] במאמרנו, נדון בישיבת ההסדר, כישיבה תורנית לאומית, בעת גאולה. מהו המשך המסורת שיש בה ומה חידוש יש בה, בהקשר לתקופת הגאולה, בה אנו מצויים.

ב. ישיבה – בית היוצר של האדם הישראלי, בכל הדורות.

האומה הישראלית בכל הדורות, בנתה את קומתם הרוחנית והחינוכית של בניה, בדגם של ישיבה. כבר אצל אבותינו, חז''ל משתמשים בביטוי "ישיבה", כביטוי לעת למידה מסודר, לפני יצאתם לחיים ובניין ביתם.

יצחק הלך ללמוד כנזכר בבראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו,יא:

"וישב אברהם אל נעריו", ויצחק היכן הוא, רבי ברכיה בשם רבנן דתמן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה,

גם רבקה הלכה לברר הלכה "למדרש של שם ועבר" (בראשית רבה וילנא, תולדות פר' סג).

אצל יעקב אבינו נזכר בבבלי מגילה (טז ע"ב):

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש.

וכמה הן? נזכר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת חיי שרה - תולדות פרק כה

ועסק י"ד שנה בתורה בבית עבר, עד שלא הלך לחרן,

אצל יוסף נאמר בילקוט שמעוני תורה פרשת וישב רמז קמ:

וישראל אהב את יוסף וגו' [ל"ז, ג] ר"י אומר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ר' נחמיה אומר שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו,

אצל יהודה נזכר: מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויגש סימן יב:

"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו" (בראשית מו,כח). מהו, אמר ר' נחמיה להתקין לו בית תלמוד שיהא שם מורה תורה, שיהו השבטים הוגים תורה,

בדורות מאוחרים של התנאים והאמוראים, שימש בית המדרש כמקום לימוד תורה ושימוש תלמידי חכמים, עד שהיו תלמידים נוסעים מבבל לארץ ישראל ולהפך, על מנת לבנות עולמם הרוחני (קידושין כט ע''ב, "הא לן והא להו", רש''י ותוס' שם).

בכך ממשיכה ישיבת ההסדר את עולם התורה היהודי שבכל הדורות, בו היה כל בחור גולה למקום תורה, מעין "מעבדה רוחנית", כדי לבנות ולהכין את קומתו הרוחנית: בלימוד, במעשה ובדיבוק לתלמידי חכמים. המשך של רצף המסורת בכלל, ורצף העולם הישיבתי בפרט, הוא נדבך יסודי הנדרש בכל הדורות.

ג. ישיבה עם קומה רוחנית נוספת, בעת גאולה.

בכל דור, התורה קיבלה פנים נוספות: אצל התנאים והאמוראים נוצרו בתי מדרש שונים, וכן בשאר הדורות, עולם הישיבות התגדר בדרכים שונות: בלימוד של פלפול או בקיאות (הוריות יד ע''א). בלימוד עיוני וניתוח מקורות, כבעלי התוספות או בלימוד הלכה למעשה,"לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", או באיחודם (מאמרי הראיה: "לשני בתי ישראל", שם הראי''ה קוק מרחיב אודות ההבדל בין דרכי הלימוד של העולם הספרדי לעומת העולם האשכנזי). בלימוד גמרא בלבד או גם חסידות או מוסר.

בדורות האחרונים, התחדשו כמה היבטים: אנו דור המאסף. ב. אנו דור המתחדש בשאלות והתמודדויות חדשות , ג. במקצועות חדשים.

ג1. עולם לימוד המאסף ומחדש.

בתקופה של גאולה ו"תחיית הקודש", בה מתכנס בארץ ישראל קיבוץ גלויות לימודי, עולם הישיבה התורני הלאומי נדרש לסדר, להוסיף לחקור ולהעמיק את כל "ים התורה" לדורותיו. הראי''ה קוק, פעל הרבה בכיוון זה: דרש, המריץ ופעל גם בעצמו בכיוון זה. די להזכיר את דרישתו בעיסוק וסידור דרך הלימוד "לשני בתי ישראל", "תחית הקודש", במאמרי הראיה), בלימוד מסודר של עולם האגדה (בהקדמה לעין איה ועוד), עיסוק במבואות (אגרת תקנב, אוצרות הראיה,א,תרפג, ועוד), הדגשת השוני בין תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ, באורות התורה פרק יג'. וכמובן, עיסוקו האישי של הרב ב"הלכה ברורה" על הש''ס, וביישום התורה בארץ ישראל המתחדשת, הן בדאגה לקיום התורה ומצוותיה והן בחידוש וביסוס הלימוד האמוני.

הדור שלנו הוא גם בעל מבט כללי. לכן כותב הראי''ה באוצרות א', תרפג:

"מי שיש לו נשמה כללית, צריך לעסוק בדור שלנו במבואים, בבירור מפתחות של כל ענין נשגב". אחר כך הוא מפרט את כל התחומים בהם צריך לעשות זאת.

נכון כי גם בדורות קודמים, עסקו גדולי ישראל במקצועות התורה השונים, אך בדרך כלל התגדרו כל אחד בתחום אחד או שניים. כמו כן, ההיקף שלהם והשגת כתבי החכמים ממקומות שונים, היה מוגבל לאזורים בהם חיו, כי הקשר עם עולמות התורה המפוזרים, היה קשה.

זכה דורנו, לקבץ את כל הנכתב בכל מקצועות התורה, כעת מתקבצות כל הגלויות השונות, ואתן ריבוי הדעות, הכתבים וכתבי היד, שנשמרו במסירות נפש ובשקדנות הלימוד של עם ישראל לדורותיו, ולמקומותיו. לכן, יש חשיבות גם לשלב את דרכי הלימוד, וזו לשונו של הראי''ה במאמרו לשני בתי ישראל:[2]

באמת כל אחת משתי השטות הללו צריכה היא להעזר מרעותה, אי אפשר לבקרת וסדרנות שתצאנה אל הפועל בצורה שלמה, כי אם כשיהיה הכח של גדולת הפלפול עוזר להן, לבקר כל דבר בעומקו, ולחדור בתכונת כל סתירה לדעת עד כמה היא מבוססת. ולעומת זה צריכה היא השטה הפלפולית לכח של סדור ושל בקרת להאיר את אופקה, להבחין על ידה את הערך של החדוש המתילד בכל מקום ומקום, על פי הגורמים של הסתירות, שהן נקראות להיות מתישבות. ....

כל חלק מחלקי האומה מכרח הוא לשכלל את כשרונו, ועם זה חובתנו עכשו גדולה היא יותר מבכל זמן להיות כל אחד משפיע ומושפע מחברו, ואז ישתלמו בנו שני הכשרונות הללו וכל הענפים הרבים והגדולים, שבכל צדדי החיים המעשיים התרבותיים המסתעפים מהם.

במקום אחר, באגרת תקנב' הראי''ה אף מציע דרכי לימוד ומחקר מתוך הרחבת הדעת:

הנני שולח בזה רשימה של שאלות לדוגמא, אם ימצאו לנו חברים בעלי כשרון ורצון לעבודה כללית כזאת. יותר ראוי לדעתי להתחיל במבא כללי, לכל התורה כולה, ולפחות לכל התלמוד הבבלי והירושלמי...העיקר הוא שלא להפוך עסק זה לענין של למדנות קטנה, כי אם לשום עין למרחקים, לעורר את הרוח לקדש שם שמים, ולפעול תוספת אורה וקדושה בישראל, ע"י רוממות כבוד התורה, בהראות פעולת חכמה לצרכי הדור הרוחניים, הדברים יעלו ויגיעו עד למדת הארת הדיעות, במעלתן העליונה.

לבסוף הוא מציע להשוות בין מקורות התורה השונים ואף להתמודד עם דעות חיצוניות:

בכלל דרך העבודה צריך להיות: להשוות על כל ענין את הבבלי לעומת הירושלמי, וחיפוש בכל המקורים השייכים לו, מהקדמונים: התרגומים, המסורות, תשובות הגאונים וכו", עד דברי האחרונים, בעלי ההלכה, הפוסקים, המבקרים וכו', לחקור גם על העבודה החיצונה, כשל הנכרים, הקראים, ולברר את המקום שהלכו בו לפי תומם בדרך ישרה ומקום המעדת רגליהם. ובכלל להרבות בחיפוש, בחקירה של ישוב הדעת, ולמעט בהשערות ודמיונות.

אין ספק כי יש לדור הישיבות של דורנו, שהוא דור המאסף לכל הדורות, אתגרים לימודיים מקיפים וגדולים. בדורות היציאה מהגלות, היה קושי לראות את עולם התורה שבחו''ל, מתאים לתקופת התחייה. ככל שירבה לימוד התורה על ידי בני ארץ ישראל, המרחיבים ומעמיקים את תורת ארץ ישראל, כך עולם התורה יזכה ליתר הבנה וביקוש גם אצל אחינו הרחוקים ממנה, כי היא תמצא מסילות גם להם.

ג.2. לימוד עם אתגרים חדשים והתמודדויות חדשות.

בתקופת גאולה, עולם הלימוד הישיבתי נדרש לעסוק גם בתחומים חדשים, להם יש השלכות למעשה ולשאלות אמוניות, המיוחדות לבעיות ימינו: הלכות ציבור ומדינה בכלל, ושאלות של עת גאולה, בפרט. בהלכות ציבור, בחלק ניכר שלהן, לא עסקו רבותינו כבר הרבה דורות, ובעיקר בעת הגלות, וכדברי הראי''ה ב"משפט כהן" (סי' קמג'):

אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה,... וכל אלה ועוד כיוצא באלה, הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד.

לכן, יש לחדש הלכות מתוך חיפוש שורשים ורמזים בדברי רבותינו, במצבים הדומים להם. מיוחד הוא התחום הצבאי, בחידושי הפסיקה וההמוסר. הרב הראשי, שהיה כד' שנים גם רב צבאי ראשי, הרב שלמה גורן, זצ''ל, כותב בהקדמתו ל"משיב מלחמה" אודות חידושם של התשובות לשאלות בענייני צבא וביטחון:[3]

שונה היא פסיקה זו, ממפסיקה הלכתית אזרחית רגילה, ושונה הוא ספר זה מכל ספרי השו''ת, באשר הנושאים בספר זה, אין להם מסורת רצופה של פסיקה מדור דור, אין להם חלק מקביל בשולחן ערוך, ולא בספרי הפוסקים. מאז מלחמת בר כוכבא, כסה' שנה לאחר חורבן הבית השני, לא היו הלכות מלחמה צבא ובטחון לאומי אקטואליים בחיי העם...כדי למצוא מקורות הלכתיים...היה הכרח לאסוף, ללקט ולקבץ כעמיר גרנה, את שברירי ההלכות, המנהגים ונוהלים שהיו קיימים בצבאות ישראל מימי קדם, להעלות אותם מתהום הנשיהמתחת לחורבות מלכות ישראל, ללקטם מכתבי הקודש...

שאלות חדשות אלה, הן גם במישור ההלכתי וגם במישור הרוחני השקפתי, שאף לו היבט הלכתי. כבר בראשית שיבת ציון החדשה, התעוררו שאלות, שבחלקן לא שערום אבותינו, בגלל הקושי והכאב לעסוק בבעיות הדור. הדיונים נסובו סביב העלייה לארץ ישראל ושותפות עם הציונות, גאולה טבעי או ניסית (ראה ב"נחלת יעקב", הרב יעקב זיסברג, ב' חלקים). שאלות אלה מקבלות משנה תוקף בקושי שלהן, בדורנו, בעת התקדמות סימני הגאולה, ובתוכן הקמת המדינה: כיצד לנהוג בשותפות בבניין המדינה, ובמיוחד, ביחס לציבור שאינו שומר את כל המצוות, וכל המסתעף מכך. שאלת מיהו יהודי ובעיותיה השונות, ענייני הגיור בכלל, והשלכותיהם על קבוצות שונות של יהודים, שעלו לארץ במצב רוחני מורכב. שמירת הפרהסיא הציבורית על פי ההלכה, לעומת חיים פרטיים אחרים. מצוות יישוב ארץ ישראל והשלכותיה לענייני מסירת חלקים ממנה, פינוי ישובים ומסירתם לאוייב, דרכי המאבק על עצמאותנו ועוד. שאלות אלה עולות על שולחן הפסיקה בשנים האחרונות, ויש הבדלי פסיקה בהם בין הפוסקים, בהקבלה ליחס ההלכתי-השקפתי למדינה, האם היא חלק מהגאולה.

דוגמא להבדלי פסיקה הקשורה ליחס השקפתי, נזכרת בהקדמתו של הרב הראשי לא''י, הרב אברהם אלקנה שפירא זצ''ל לחוברת "מדריך שמיטה לחקלאי", העוסקת בשאלת "היתר המכירה" בשנת השמיטה.[4] לאחר סקירתו את התפתחות ההיסטורית –הלכתית של היתר המכירה ואת הדעות השונות, הוא מדגיש את דעת המתירים, כשייכת למי שנשא

בעול הציבור בארץ, ובעיקר את הרבנים הראשיים לדורותיהם. וז''ל:

"בכל השמיטות הבאות חזרה תופעה זאת.היתה התעוררות רבה בין תלמידי חכמים, לדון בבעיות ההלכתיות של השמיטה. בדרך כלל הצביעו על הקשיים ההלכתיים של ההיתר של גאוני הדור. אולם הרבנים הנושאים בעול ההוראה לישוב היהודי, חזרו למעשה להיתרים הנ'ל, ולאחר פטירת הגרא''י קוק זצ''ל, המשיכו לנהוג כהוראותיו הרה''ר שבאו במקומו יחד עם חברי מועצת הרה''ר, הגרצ''פ פרנק והגר''ר כץ וכו'וכן כל הרבנים הספרדים במועצה, הגר''ע הדאיה והגר''י עדס וכו'

ושוב חוזר על זה בתוקף, לאחר שמביא את תרומתו הגדולה של החזון אי''ש ואת

התנגדותו להיתר המכירה :

"כאמור, קו בולט בנידון הוא, שאם כי רבו חכמי התורה לחומרא, הרבנים מארי דארעא שנשאו בעול ההוראה של הציבור, הורו למעשה בפי הוראות הגאונים הנ''ל, שסמכו על היתר המכירה. וכפי שכתב הגרא''ד תאומים עוד בשמיטות הקודמות, שבזמן שהיה בחו''ל היה נוטה לאיסור, אבל כשעלה לארץ, נתמנה כרבה של ירושלים וראה את המצב כפי שהוא, שינה באמת דעתו להיתרא".[5]

עולם הישיבות הארצישראליות, הרואה את השתלבותו בבניין הארץ על פי התורה, ובמיוחד בדור של גאולה, נדרש לעסוק בשאלות אלה, ולהגדיל חלק זה של תורה ולהאדירה.

ג.3. לימוד במקצועות התורה הנוספים.

עולם הישיבות חזר לעסוק בעיון, בלימוד התנ''ך והאמונה במלוא העומק הראוי. לימוד התנ''ך החל לחזור לעולם התורה, לידיים של קודש, לאחר שבימי תקופת ההשכלה, נשבה בידי חוקרים שהפכוהו למחקר ספרותי הנעשה בכל ספר. זאת, ללא קבלת קדושתו של הספר ומקורו האלוקי.

גם לימוד האמונה נלמד באופן מעמיק בעולם הישיבה, בעקבות קריאתו של הראי''ה להקדיש לזה חשיבות, ובעיקר בדור של גאולה הצמא לעומק התורה. בהקדמתו לעין איה, אף קרא ללמוד זאת כסוגייא כמו בלימוד העיוני ההלכתי.

כמו כן, הצטרף לקריאתם של הרבה מגדולי ישראל בדורות האחרונים, להעמיק אף בתורה הפנימית. לימוד זה מתפשט גם עקב תיגבור לימודי החסידות ושאר ספרים פנימיים.

לסיכום: ההתחדשות בעולם הישיבות היא שליחות המוטלת דווקא עלינו, מכיוון שחלק אחר של עולם הישיבות, אינו שותף בחשיבה של תקופת גאולה. כמובן, שגם הוא עוסק בשאלות השעה, אך כאמור לעיל, יש השלכות לפסיקה, עקב היחס העקרוני אל התקופה.

הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, להיוולד בדור של גאולה, גם מחייבת אותנו ביותר. ידוע

הסברו של הראי''ה על הפסוק הנזכר בוידוי של יום כיפור: "אלקי עד שלא נוצרתי איני

כדאי".[6] וז''ל:

לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות.

משמע, אם נולדנו בדורות של גאולה, רצה הקב''ה כי דווקא אנו נעמוד במשימות הדור, ונעסוק בתורה הגדולה של הדור.

ד. תורה וצבא בכלל, ובעת גאולה בפרט.

ד1. תלמידי חכמים לוחמים, בכל הדורות:

אחת השאלות המתחדשות בדור של מדינה בעת גאולה, היא השילוב בין תורה וצבא. כבר בדורות של יצירת האומה, עמדה שאלה זאת בראש מעייניה של האומה, וברור הדבר כי גדולי האומה שילבו תורה וצבא. מי לנו יותר מיהושע, המסמל את שקידתה של תורה, עד שהכתוב מעיד על "משרתו של משה" כי הוא: "נער לא ימיש מן האהל" (שמות לג,יא). דווקא הוא נבחר להילחם עם עמלק, אך העיקר, הוא נבחר לכבוש את ארץ ישראל. דווקא הוא, שנצטווה בפסוק המבטא יותר מכל את חובת שקידת התורה: "לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח), הוא נבחר לקיים את צו ד' (שם א,ו): "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם".

גם כל שופטי ישראל ומנהיגיו שלאחריו, מעתניאל בן קנז שהחזיר הלכות הנשכחות בפלפולה של תורה (תמורה טז ע''א), הוא זה שכבש את אזור חברון, וכן שאר השופטים ואף דוד ואחרים. כל אלה עסקו בלימוד תורה ובעיון תפילה, ובעת הצורך, יצאו להילחם מלחמות ד', כדברי אביגיל לדוד (שמואל א', כה,כח): "כי מלחמות ד' אדוני נלחם". החשמונאים היו יראי ד' כנזכר במגילות חשמונאים ובתפילת על הניסים: "מסרת...וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך". אף לוחמי בר כוכבא, מעיד עליהם הרמב"ם בהלכות מלכים (פיא ה''ג):

"שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח,

זוהי דרכם של גדולי ישראל בכל הדורות, לגדול בתורה ולשרת מכוחה.

ד.2: ההיבט ההלכתי: כמה מצוות מחייבות אותנו לשרת בצ.ה.ל.

א. מלחמת מצוה, על פי הגדרת הרמב''ם בהלכות מלכים (פ''ה ה''א): "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". ב. כיבוש הארץ ושמירתה, על פי הרמב''ן (מצוות עשה ד', בהשגותיו לספר המצוות)[7]. ג. הצלת חברו מסכנה, הנדרש מכל אדם כלפי חברו: מדין "לא תעמד על דם רעך". בימינו, רק הכשרה ופעילות צבאית מאורגנת, מאפשרים להגן מפני פעולות האוייב. ד. פיקוח נפש מדין "וחי בהם", הדורש בימינו מכל אדם להתאמן, על מנת שיוכל להגן על עצמו ועל אחרים. כידוע, אף מחללים שבת על כך ובמיוחד ביישובי הספר, "יוצאים אף על עסקי תבן וקש" עירובין מה ע''א)[8]. בימינו, כל הארץ היא בהגדרה של "ספר", כי המלחמה היא בכל מקום ולא רק בחזית אחת.

הרב הראשי י.א. הלוי הרצוג, בשו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לט, מוסיף ומאשר את מסקנת הראי''ה בדבר הצורך של כל אחד להכניס עצמו בסכנה :

והנה אני כבר הבאתי בקונטריסי הנ"ל שאני מסתמך על קודמי הגאון החסיד זצוק"ל, בשו"ת משפט כהן, אבל קיצרתי, וגם מסקנה זאת מבוססת על דבריו זצ"ל שם, תשובות קמ"ב, קמ"ד, ושם ישנן שתי מסקנות הללו: (א) שרוב האומה יש לו דין מלך, (ב) שלהצלת ישראל כולו, אף אם לא מדין מלחמה, חייבים להעמיד א"ע בסכנה בתורת הוראת שעה למיגדר מילתא.

ועוד כותב שם בהמשך: שוב העירוני שידידי הגאון רש"י זוין נ"י, מדבר על נושא זה בספרו לאור ההלכה ומסקנתי כמסקינתו /כמסקנתו/. ואין ספק שהצדק עם הגאון הכהן הגדול מאחיו רא"י קוק ז"ל, שבנוגע להצלת כלל ישראל, הכל מודים שחייב להעמיד עצמו בסכנה. וכך הדעת דעת תורה נוטה בהחלט, וכשזהו ענין של מלחמת כלל ישראל, הרי זהו בסוג אחר בכלל.

מכל הנ''ל עולה כי ההליכה לצבא היא מצווה, ואף כמה מצוות !! לכן, הלימוד בישיבה להכין בני תורה ותלמידי חכמים שיידעו כיצד לקיים המצווה בגדולתה, הוא חובת קיום המצוות הנ''ל, מלבד ההכנה והכשר למצווה.

ד.3: שילוב השרות הצבאי בעולם התורה.

עצם המלחמה היא אילוץ, אליו נקלע עם ישראל. יסודות התורה בנויים על הרעיון הבסיסי: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אך אותה תורה, רואה את היציאה למלחמה בעת הצורך כמצווה, כנ''ל, ואז היא דורשת מאתנו להילחם בנחישות ולשם עשיית רצון ד'. לכן, במלחמת מצווה כולם יוצאים: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", כנזכר במשנה בסוטה.[9] ברגע שאיננו נצרכים לכך ונסתיימה המצווה של המלחמה, מיד אנו נתבעים לחזור לעולמה של תורה. לכן, יהושע הלוחם למען כיבושה של ארץ ישראל, ברגע שהייתה הפסקה במלחמה, הוא נדרש על ידי שר צבא ד', לחזור לעולם התורה שלו, "נער לא ימיש מהאהל", כנזכר בעירובין (סג ע"ב )

ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' וכתיב ויאמר (לו) כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו'. אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. - על איזה מהן באת? - אמר לו: עתה באתי. מיד: וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ואמר רבי יוחנן: מלמד שהלך בעומקה של הלכה.

זהו מסלולו של בחור ישיבת ההסדר, הבא מעולמה של תורה ויוצא למצווה לאומית, וחוזר אחר כך לעולמה של תורה, על מנת להמשיך לבנות קומתו הרוחנית, לפני יציאתו לחיים.

יש להוסיף עוד תוצאות למלחמה, כמצווה. הראי''ה במאמרי הראי'ה, רואה את תהליכי התחייה של הגאולה, נדחפים על ידי הקב''ה, כפי שהיה גם במעמד הר סיני:[10]

"אולי לא נעים לנו הדבר ,אילו היה תלוי בחפצנו הפשוט אפשר שהיינו בוחרים בקבלה כזו שבאה חק רצון חפשי שאנחנו חושבים אותו ליותר אידיאלי, אבל לא כאשר יראה האדם לעיניים מתהווים הדברים במציאות....אמנם החכמה העליונה ...היא יודעת, כי חלושים אנחנו...ועל כן הננו קרואים מתוך הכרח אל הדבר הגדול והנשגב ...כן היה מראש מקדם וכן נראה שיהיה עדיין גם בדור אחרון זה, שהננו עומדים בו על סף תחייתנו הלאומית".

הראי''ה רואה הקבלה בין מעמד הר סיני לתקופתנו, כאשר ד' דוחף אותנו לממש את התחיה הלאומית. לפי דבריו נוסיף, כי בעצם, נקלענו בעל כורחנו למאבק על קיומנו. אך דווקא המצב שבו כל עם ישראל שותף ב"מלחמת מצווה" ומגן על ארצו, הוא מאיץ גדול לאחדותנו. בניגוד לפירוד הפיזי והרוחני שאפיין אותנו בגלותנו, והיה מידה כנגד מידה והמשך לשנאת החינם ועמידתנו המפוצלת מול אויבינו, בסוף בית שני, אנו מתקנים זאת בגאולה, מתוך אחדות פנימית.

כמו כן, האחדות מביאה לאיתערותא דלתתא כללית, המוציאה מכל אחד את הנקודה הפנימית של מסירות נפש לעשיית רצון ה', כשבימינו זה להגן על עמו וארצו. זהו רובד הפנימי והעליון של אמונה, המתעורר אצל כל יהודי, כדברי בעל "התניא" (יח'):

"ולכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל,מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים , אין מתבוננים כלל ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל".

לכן, השרות הצבאי המשותף של בחורי ישיבה מהישיבות התורניות הלאומיות עם כל ישראל, הוא ביטוי של שותפות של כל חלקי האומה במצוות מרכזיות של התורה.

ה. דגם של צבא יהודי.

מימד נוסף של שליחות מתווסף לשרות הצבאי של קבוצת חיילים דתיים, הוא הדוגמא כיצד צריך להתנהל צבא יהודי על פי יסודות תורתנו הנצחיים, בעידן של תחילת גאולה, בה מעורבים גילויי אור וחושך בעם ישראל. בכך משמשים חיילי ההסדר המשרתים ביחידה אחת, דוגמא לחיים צבאיים המתנהלים באווירה שונה כחיילים המוכנים לכל משימה, ובדגש ללא כל הנקודות השליליות, הנספחות לחיי היומיום בצבא. התורה מזהירה אותנו: "כי תצא מנה על אויבך, ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י), ומפרש הרמב''ן כי יש כאן תביעה מהחייל הישראלי להישמר מכל דבר רע, בגלל הטבע הקלוקל של חיילים היוצאים למלחמה. וזו לשונו:

כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע.

המחנה חייב להתנהל בתנאים של קדושה, על מנת ששכינת ד' תשרה בו, כנזכר בדברים (כג, טו):

"כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איבך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".

לכן, יש חשיבות לשרות משותף של בחורי ישיבה כמחלקה, המתפקדת על פי כללי הצבא, אך מיוחדת בסדר יומה כבני תורה. הדיבור יותר נקי, סדר היום מתחיל בתפילה ואף בעת מנחה ומעריב מפסיקים האמונים לתפילה, רמת המוסר גבוהה יותר בכל התחומים, אווירת שבת ניכרת אצלם, ועוד.

גם היחס של המערכת הצבאית אליהם, מתחשב ואוהד בהתאם. אמנם, בהמשך השרות, לאחר שהחייל התרגל לחיי הצבא, ויודע את מקומו כבן תורה, יתנסה אף בשרות משולב ממש עם שאר החיילים, כאשר נדרש הדבר, בנסיבות השרות הצבאי.

כל זה עושה קידוש ד', בבחינת "ראו מה נעים מעשיו של פלוני", כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה, יא) הרואה בהתנהגות בן תורה, סוג של קידוש השם בחיים:

"עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

תרומתה של קבוצה שלמה העושה קידוש ד', גדולה יותר מקידוש ד' של יחיד, אף שיהיה רציני ביותר.

חשוב להדגיש כי אין לשרת בצבא מתוך כוונה חיצונית של החזרת אחינו בתשובה, דבר שעלול להביא להתנשאות וגאווה עצמית, ואף ירחיק אחרים מכך. אך אין ספק שחייל היוצא מתוך הכרה של מצווה ומתוך תודעה של שליחות, המציאות של לחימה כתף אל כתף, תתן את אותותיה. חוויית ההתנסות המשותפת והשיח המשותף, מהווים הכנה והכרה של חלקי החברה, גם בחיים האזרחיים.

ו. ישיבה תורנית לאומית.

הלאומיות אחזה בעם ישראל בדורות האחרונים. הרב חרל''פ רואה במבט חיובי את ההתעוררות הלאומית בתקופת התחייה. וכך כותב במי מרום:[11]

"בעקבתא דמשיחא, הרעיון הלאומי הקיץ מתרדמתו ונשרש בקרב ישראל בצורה טבעית, בודאות גמורה שהכל מודים בה והכל נלחמים למענה. ואם רק תתפשט הצורה הלאומית על כל פרט ופרט ותתגלה בשלמותה, כל הלבבות יהיו נוהרים ושואפים מעצמם לכלל קיומי התורה והמצוות".

עוד הוא מוסיף כי הלאומיות כבר הייתה בעבר כלי לחיבור של הפרט לכלל ישראל, וגם בעתיד, ישתרש עד להבנתו הפנימית, וזהו תפקיד הצדיקים בעקבתא דמשיחא:

"לגלות עמקו של החפץ הלאומי ולגשם את נפלאות מאוייו, להכתירו בכתר קדושתו וכליל תפארת ולכל רחבו והקיפו" וכו'.

ראיית הלאומיות באור חיובי שזורה אף בעולם ההלכה, אך מתוך קריאת שם אחר בשפת פוסקי ההלכה: כמו למען הרבים או למען כלל ישראל או ראייה ציבורית. כבר הראינו לעיל, את השאלות הציבוריות המתחדשות בדורנו, דור של גאולה, המחייב מבט יותר ציבורי וכללי הנותן את אותותיו בפסיקה, מה שלא היה בתקופת הגלות. היום, בראייה של מדינה, ובאחריות לכלל ישראל, נכנס שיקול זה לפסיקה. כגון ביחס לשאלות הקשורות לארץ ישראל, לשאלות ציבוריות במדינה, לשאלות הקשורות לציבור שאינו שומר תורה ומצוות והשותפות אתו ועוד, כל אלה מקבלים מבט אחר בראייה ציבורית ובתקופת גאולה.

הרבה מהפוסקים שראו בתקופה ראשית צמיחת גאולתנו, התייחסו לכך בפסקיהם ובתורת המחשבה שלהם, ובכך סללו את הדרך להגדיל תורה ואתגריה, בעת הגאולה. תורתם נלמדת בהרחבה, בגווניה השונים.[12]

עולם ישיבות זה, מגדל בני תורה ותלמידי חכמים שיביאו את המבט הכלל ישראלי התורני, בכל תפקידיהם, ויעלו את השאלות והאתגרים של תקופת הגאולה על שולחנה של תורה.

סיכום:

א. ישיבות ההסדר ממשיכות להכין את הבחור הישראלי לבניין קומתו הרוחנית כבן תורה וכתלמיד חכם, כפי שהיה בכל הדורות.

ב. בכל דור, התורה קיבלה פנים נוספות. בדורות האחרונים, התחדשו כמה היבטים: אנו

דור המאסף את התורה כחלק מקיבוץ גלויות רוחני. ב. אנו דור המתחדש בשאלות והתמודדויות חדשות במבט של גאולה, הן בהלכות ציבור והן בהלכות צבא וביטחון. ג. הישיבות עוסקות גם במקצועות של התורה שחזרו להעמיק בהם מתוך עולם הקודש: כגון תנ''ך, אמונה, תורה הפנימית ועוד.

ג. כבר בדורות של יצירת האומה, עמדה שאלה זאת בראש מעייניה של האומה, וברור הדבר כי גדולי האומה שילבו תורה וצבא בתקופות השונות בארץ ישראל. גדלו בתורה ויצאו לשרת מכוחה. כמה מצוות מחייבות אותנו לשרת בצ.ה.ל. לכן, הלימוד בישיבה, מלבד בניין קומתו הרוחנית של הישראלי, הוא גם מכין בני תורה ותלמידי חכמים שיידעו כיצד לקיים המצווה בגדולתה.

ד. השרות הצבאי המשותף של בחורי ישיבה מהישיבות התורניות הלאומיות, עם כל ישראל, הוא ביטוי של שותפות ואחדות של כל חלקי האומה במצוות מרכזיות של התורה. השרות של קבוצת בחורי ישיבות ביחד, מביא גם לדוגמא כיצד צבא יהודי מתנהל על פי דרכה של תורה.

ה. המבט הלאומי, הכלל ישראלי, הנרכש והנלמד בישיבה הארצישיראלית שבעת גאולה, יגדל בני תורה ותלמידי חכמים שיהיו שליחי ציבור בכל תפקידיהם, ומתוך מבט זה, יגדילו תורה ויאדירוה.

[1] "זאת תורת ההסדר"- ההתמודדות בין חובת תלמוד תורה והשרות הצבאי, וההיבט המוסרי והערכי שבשילוב זה, נידון בהרחבה ע''י מו''ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ''ל, והובא בתחומין ז'. תפקיד הישיבה לבנות בנאים: בני תורה ותלמידי חכמים, נידון ע''י הרב יצחק שילת. מבנה הישיבה לעומת ישיבת וואלוז'ין, נידון במאמרו של הרב יובל שרלו. ההשלכות המעשיות בתרומת תלמידי הישיבות, נידון ע''י הרב אליעזר מלמד. חשיבות לימוד התורה והשרות הצבאי, נידון ע''י הרב דוד שאול בוצ'קו.


[2] הראי''ה קוק, מאמרי הראי''ה, חלק א', עמ' מה'.


[3] הרב ש. גורן, משיב מלחמה, חלק א', עמ' 10, ירושלים , תשמ''ג.


[4] מדריך שמיטה לחקלאי, הרה''ר לישראל, מכון התורה והארץ, תשמ'ז.


[5] שם עמ' 11-12.


[6] עולת ראיה, חלק ב', עמ' שנו'.


[7] דיון רחב האוסף ומנתח את כל השיטות, ראה בספר נחלת יעקב, בעיקר חלק א', הרב יעקב זיסברג.


[8] בשולחן ערוך או''ח שכט, ו ודיונים בשותי''ם השונים.


[9] סוטה פ"ח מ"ז והובא להלכה ברמב''ם הלכות מלכים ה,א.


[10] מאמרי הראיה, עמ' 166.


[11] הרב י.מ. חרל''פ, מי מרום ו', עמ' שלג-שלח. הציטוט הנ''ל נזכר בעמ' שלג'.


[12] ספרות ענפה נכתבה על כך. ספרי התורה והמדינה, תחומין, ספרי מכון התורה והארץ, צ.ה.ר ואחרים. ראה כתביהם של הרבנים הראשיים לישראל לדורותיהם, וכן של הרבנים: ש. ישראלי, ש. גורן, ח.ד.הלוי, יע. אריאל, יש. אריאל, ועוד. פיקוח נפש של רבים: באנצי. הלכתית רפואית המציין כמה תחומים לכך. (עמ' 400-401).

ספרות ענפה של מחשבה ואמונה נכתבה ע''י הרבה מהוגי תקופתנו: מבשרי הציונות: הרבנים קלישר, אלקלעי וגוטמכר, כתבי הראי''ה קוק ובנו הרצי''ה, הרב י.מ. חרל''פ, הרב י.ד. סולובייצ'יק (במבט המיוחד שלו לתקופה) ועוד.

0 צפיות

© 2018 by Yeshivat Shadmot Neriya. Proudly created with Wix.com