הצומות בעבר ובעתיד: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב

עודכן ב: 29 ינו 2019

מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב[1] הרב שלמה רוזנפלד/מעיין מחולה 4


התוכן: הסברי ר' צדוק והראי''ה, על האפשרות של ט' באב וטו' באב כימי חג הגאולה של א''י , המקבילים לחג החרות של העם בפסח. השלכה הלכתית לקידוש החודש. / הסבר הרי'ד סולובייציק על בית שני/ מעמדו של ט' באב כיום מועד, "גם בפסוק קרא עלי מועד", גם בתחנון שלפני וביום עצמו/ המדרשים בעניין הכרובים שנמצאו מעורים דווקא בט' באב וכן הפרה הגועה במהר'ל נצח פרק כו' וכן הסברו של הקדושת לוי בענין "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה.


א. השפעת הזמן: הזמן נזכר בדברי חז"ל כמי שלכאורה משפיע על ארועים שונים שהיו לעם ישראל. בתענית כט ע''ב נאמר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב.

במאמר הנ"ל תולים חז"ל את המאורעות שקרו בט' באב ביום עצמו, וכן נאמר בסנהדרין (דף קב: ע''ב):

  • "תנא משום ר' יוסי "בעת פקודתם יאבדו" (ירמיה י',טו) תנא משום ר' יוסי עת מזומנת לפורענות "בעת רצון עניתיך" (ישעיהו מט) תנא משום ר' יוסי עת היא מזומנת לטובה."

ויעויין שם ברש"י המבין שעת הפורענות זה חטא המרגלים ובמהרש"א המבין שזה חטא העגל.

כמו כן, מצינו שהזמן כובל את מאורעות ההיסטוריה. קביעתו של ד' בברית בין הבתרים שגלות מצרים תהיה ארבע מאות שנה[2] וכן ששת אלפים שנה הוי העולם...שני אלפים ימות משיח. או דברי המדרש (קה"ר ג'):

  • "זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן וזמן היה לו שיצא משם. זמן היה לאברהם שינתן לו המילה, זמן היה שתנתן התורה לישראל".

כל זה כפוף לדברי שלמה שם "לכל זמן ועת לכל חפץ". כמו כן מצינו עת רצון של ימי הרחמים והסליחות ולעומתם רגע של זעם, "כי רגע באפו חיים ברצונו" (ברכות דף ז ע''א) שאותו ניסה בלעם לנצל.

ב. ישראל קובעים הזמן: לעומת כל הנ"ל מצינו שישראל קובעים את הזמן. על הפסוק "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" (יח כה א,ג) ואפילו אם טעו אומרת הגמרא במסכת ר"ה (דף כה ע''ב):

  • "תניא הרי הוא אומר אתם אתם שלש פעמים לומר אתם, אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין", וביתר תקיפות בירושלמי הנ"ל: "א"ר אילא אתם כתיב לומר אם קריתם אתם הם מועדי ואם לאו אין הם מועדי".

אכן, מצינו אצל אומות העולם שהם גם מתחשבים בגורם הזמן ואף משתעבדים לו. ירמיהו מזהיר (י ,ב):

  • "כה אמר ה' אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה" ואכן הם ניתנו לעמים כנזכר בדברים (ד, יט):

  • ופן תשא עינך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, כל צבא השמים ונצחת והשתחווית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים".

ואכן במגילה (דף יג ע''ב): הגמרא מסבירה את חשבונו של המן להפיל פור דווקא בחודש אדר כיוון שבו מת משה רבינו[3].

בישראל מצינו ש"אין מזל לישראל" (שבת קנו ע''א), אלא שגם בישראל מצינו השלכות למעשה, לגורם הזמן, כגון משנכנס אדר מרבין בשמחה, ומי שיש לו משפט עם נכרי יעשנו בחודש זה, וכן להפך בחודש אב שממעטים בשמחה ויש לדחות המשפט עם הנכרי ואין להכות התלמידים וכו'. כל זה מביא למנהגי השמחה או האבלות.

ג. מעמדו של הזמן: ר' צדוק, בספרו "מחשבות חרוץ" (עמ' 138) מסביר שהמן ידע שיש עת המוכן לפורענות (כנ"ל בסנהדרין דף קב.) ולכן חיפש את החודש והיום המתאימים. בט' באב ראה שזה מוכן לבכיה לדורות אך לא לאיבוד ובאמת שאין כזה דבר כי הזמן והעת הוא בשביל ישראל שאלמלא הם לא נתקיימו שמים וארץ, שהם קיום הזמן. הוא חשב ככל אצטגניני אוה"ע שכל זמן מוכן מצד עצמו ואם כן אי אפשר שיהיה מוכן לדבר והפכו כלל, לכן אם אז מת משה אי אפשר שאז נולד. זהו אצל אוה"ע שהם תחת הזמן והוא מושל עליהם. אבל ישראל, הם למעלה מן הזמן והם שולטים עליו. כפי מעשיהם כך נעשה העת מוכן, לא שהוא מצד עצמו כן. בט' באב ע"י חטא דור המדבר נקבע הבכיה לדורות על גלות הארץ.

גם מותו של משה לא היה מצד חטא באותה עת, רק שהקב"ה ממלא ימיהם של צדיקים. אדרבה, זאת התעלות להם ולכן זה ביום היולדו שהוא התחלת התנוצצות אורו, ויום המוות טוב מיום הוולדו שאז אורו מתנוצץ במדרגות עליונים הנעלמים בעוה"ז. כל זאת בונה ר' צדוק על הנחה (הנזכרת בפרי צדיק, מאמר קדושת השבת עמ' 5 מאמר ב') שהזמן עצמו גם כן נברא. כנזכר "ששת ימים עשה ה'" ולא בששת ימים". דהיינו הזמן עצמו הוא מעשה ה' בבריאה ולכן נאמר "ששת ימים עשה ה'" שבשישה ימים ברא את העולם, ואם לא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו (שבת פח ע''ב) וגם הזמן היה מתבטל, כי התחלת הזמן - שנאמר "ויהי... יום אחד" - היה תלוי בכך שהם משפיעים חיות בעולם ובזמן, ובכלל כל כוחות הקדושה העליונים תלויים באדם. וכפי שהאדם מקדש עצמו למטה כך מקדשים אותו מלמעלה, לכן אף שקדושת שבת קביעא וקיימא מצד שה' קדשו ואין צריך בית דין לכך, ומכל מקום משניתנה תורה נצטוו ישראל: "זכור את יום השבת לקדשו" שאף הם צריכים לקדשו. ואם היה רק מצד ד' היו כל ישראל שוים אך כיון שזה תלוי בעבודת האדם בימות החול ואינה דומה הרגשת ההמונים שהיא רק מנוחה ואכילה ושתיה, לעומת הצדיקים המרגישים גם קדושה והתעלות כפי הכנתם בימות החול. ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת.

אם כן הזמן הוא נברא. וב"דובר צדק" (עמ' 37) מרחיק לכת וטוען שאף שעולם וגוף גשמיים ועתידים להתבטל כדברי חז"ל (בראשית רבה פרשה מב), הרי הזמן לא כן. כי סדר הזמן אין לו תפיסה בגשם. ולכן נזכר (בראשית רבה פרשה ה') שהיה סדר זמנים קודם לכן שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה דמיד כשנבראו הרוחניים נברא הזמן שהוא רוחני כמותם. ולפיכך לזמן אין חסרון ואין לו בטול לעולם, כמו נפשות הצדיקים וכל הנבראים הרוחניים, וא"כ מצוות שבזמן אין צריך לתקן הזמן שאין בו חסרון וגם יום חול אין בו חסרון מצד עצמו רק ששבת ויו"ט יש בו תוספת ומעלה ולכן נשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא.

אם כן גורם הזמן הוא רוחני. צריך לצקת בו תוכן, והדבר תלוי בישראל. במעשיהם, הם קובעים האם זה יהיה עת פורענות או עת של ששון ושמחה.

הרב בעין אי"ה, מרחיק לכת וקובע שאף הזמן הרע, הוא טוב. [4] בעצם, הכוחות הרעים הם מעט מן המעט לעומת הכוחות הטובים, מהמציאות בכללה. ברגע של זעם של ד', זה יכול להיות לשם מטרה טובה. כשם שהחכם יודע להשתמש בכעס לפעמים לצרכים חיוביים. אך האיש הרע - כבלעם - ינסה בחוכמתו להרחיב את כמות הרע והשפעותיהם. לכן בדור המדבר שהנהגתם היתה באור פני עליון, בגילוי שכינה, לא יכול בלעם להשתמש בכוחות הרע. מצב זה של שמוש בכוחות הרע לטוב תלוי בהארת פנים של ה'. ככל שתהיה יותר הארת פנים כך לא יהיה להם שמוש או שמוש מעט שגם הוא לטובה. במצב זה הזמן יקבל חותמת חיובית. משא"כ בעת הסתר פנים אז האדם קובע את חותמת הזמן בהתאם למעשיו. לכן בחטא העגל ובחטא המרגלים הטביעו חותמת של פורענות שהשפיע בתקופות מאוחרות יותר כשהיה הסתר פנים.

הגרי"ד סולובצייק במאמרו "האבכה בחודש החמישי", דן בשיטת הרמב"ם שאף בבית שני צמו בתשעה באב בנגוד לשאר הצומות.[5] לדעתו, כל תקופת הבית רחפה ההרגשה שאין זה הבית הנכסף. לכן בכו הזקנים, הכהנים והלוויים שראו את הבית הראשון ובעיקר זכרו את חורבן. במיוחד ב40- השנים האחרונות חשו את אימת החורבן אך כל הזמן רחפה בחלל האויר השאלה הקשה של מאורעות הקשים של צרת החורבן וסיבתן. כל זה היה לדעתו כיון שהיה הסתר פנים ולא נמצא פתרון לתעלומת איכה, ולכן קבעו שאסור לנטוש את תשעה באב.

אצלו, יש גם הקבלה לתקופתנו, לתקומת מדינת ישראל שאינה מסבירה עדיין את הסבל וההרג של הגלות, אך כאן נפרדות דרכו ודרכו של הראי"ה, הרואה את הגאולה על אף סבלותיה והמשברים המלווים אותה.

נראה, שלכן גם הגמרא בסנהדרין (דף צח ע''א) דורשת את הפסוק בישעיה (ס,כב) "אני ה' בעיתה אחישנה" אם זכו "אחישנה", ואם לא זכו "בעתה". אם הם זכו - ינהגו במעשיהם לרצון ה' הרי הוא יחיש את זמן הגאולה. אם לא, היא תבא "בעתה", היא תתנהל לפי הגורמים הרגילים המשפיעים על הזמן, והמנוהלים לאט לאט ואף מלווים בכל מיני קשיים.

זאת היתה גם תשובתו של זכריה (ח) לשאלת האבכה "בחודש החמישי"?:

  • "אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם..." ואז (שם טז-יט): "צום הרביעי וצום החמישי... יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"

המעשים יהפכו את זמן הפורענות לזמן של שמחה, ואז תהיה הארת פנים עד (שם ח, כג):

  • "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לומר נלכה עמכם כי שמענו אלוקים עמכם".

1. תענית דף כט. ערכין דף יא

2. מסכת עבודה זרה דף ט',א.

3. ובהמשך "שם אומרת שגלוי וידוע היה הדבר לפני ה' והקדים תרופה למכה ע"י חיוב ישראל בשקלים האחד באדר שבו היו בי"ד מכריזין על השקלים.

4. בברכות דף ז. בענין רגע הזעם של ה' שבלעם רצה לנצלו.

[5] הובא בעלון בוגרים עלון שבות ט', אייר סיון התשנ"ו, עמוד 137

0 צפיות

© 2018 by Yeshivat Shadmot Neriya. Proudly created with Wix.com