הברכה בריבוי הדעות והצורך בהכרעה בעת גאולה

עודכן ב: 29 ינו 2019

בס''ד אביב תשס''ו


הברכה בריבוי הדעות והצורך בהכרעה במשברי הגאולה (צוהר)


הקדמה

אמונתנו בקב"ה שהוא אחד המאחד את הכל, הייתה צריכה להביא לאחדות הדעות בתוך עם ישראל. אך כבר מראשית דרכנו אנו מוצאים ש"שבעים פנים לתורה", ובמיוחד מתקופת הזוגות ואח"כ התנאים, נחלקו הדעות בדברי תורה, ובוודאי דרבנן,ולא יכלו להגיע בהן להכרעה,בקלות[1]. לפעמים, היה לכך השלכות למעשה,ואף וויכוחים נוקבים. בתקופתנו, שהיא "אתחלתא דגאולה", מצב זה מחריף,לכאורה. מדוע אין אחדות בתוכנו,והצורך בהכרעה דווקא במשברי הגאולה.


המקור והחיוב למציאות הדעות השונות

עצם מציאותן של דעות שונות, איננו דבר שלילי. אדרבה, כבר אמרו חכמים ש"שבעים פנים לתורה"(במדבר רבה יג, טו), וש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג: וגיטין ו: ועוד)[2]. ר' צדוק, בספרו רסיסי לילה (מח,101-102), מצביע על המקור בבריאה שבו החלה המחלוקת.

הקב''ה יצר ביום השני את ההבדלה בברואים, שזה היה היסוד לכל מיני הבדלות שממנו נמשכה המחלוקת. בעוד שהמאפיין ליום הראשון הוא יסוד החסד והשפע, שממנו הכל מקבלים באופן שווה. על מנת ליצור שוני בין הנבראים, שאחד יותר ואחד חסר, היה צורך בצמצום ולכן ביום השני נבראה מידת הצמצום – היראה, ומזה נעשה ההבדלה לומר, עד פה יבוא השגת נברא זה ועד פה זה. לכן, לכל נברא יש קילוס שונה לקב''ה, וכל אחת אמת לעצמה. לכן, בני קורח אומרים "שיר של יום שני", שהוא יום החלוקה בבריאה. הם הבינו את הקילוס שיש במחלוקות, ולכן הם מדברים על כך שגדול ה' ומהולל מאד וכו' במה? "כי הנה המלכים נועדו" וכו' דהיינו במלחמה, ומלחמה היא מצד שינוי הדעות, הנובע מכך, שאין דעות הנבראים שוות. כך היה גם אצל האבות. אברהם היה ראש המשיגים את הקב''ה, וזה היה במידת החסד. לאחריו היה יצחק, שהשיג את הקב''ה במידת היראה שהיא צמצום, ולא היה בזה מחלוקת, כי ידוע ששתי אלה מידות בעבודת ד'. יעקב איחד שתי מידות אלה למידת האמת, אך אצל הבנים החלו להופיע מחלוקות. זאת, משום שכל אחד היה כלול משתי המידות הנ''ל אלא שאצל כל אחד גוברת מידה אחרת, ממילא לכל אחד דעה שונה.

הסבר זה של ר' צדוק, מבהיר היטב את המקור ואת החיוב שבדעות השונות, שזה חלק מתכנית הבריאה ובכך מתרבה קילוסו של הקב''ה בעולם, בהיותו מלך על הרבה דעות, ובהתגלותה של האמת המגוונת והמורכבת מדעות השונות.

ראיה חיובית זאת של ריבוי ושינוי הדעות, מוסבר בהרחבה על ידי הראי''ה קוק בפרקי "חכמת הקודש"(אורות הקודש ח''א פסקה יב'). בעצם, הוא לא רואה סתירה בין הדעות השונות:

"המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם התגלות אחדותית, המתגלה בניצוצים שונים".ובפסקה יג' מוסיף:"כל המחשבות הגיוניות הן, ובקשר סיסתמתי הן נקשרות...וממילא אנו יודעים שאין מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות".

"הרב" איננו מסתפק בחיוב עצם הדעות השונות אלא אף רואה חשיבות בערך הניגודים, על מנת לפתח את הדעות השונות.וז''ל (שם פסקה יא):

"כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם,למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו,ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבת בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל.והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק "שרי בפירודא וסיים בחיבורא".

כלומר, הניגודים שבין הדעות, מאפשר לכל דעה להתפתח במלוא העוצמה, ואחר כך יוכלו כל אחד להתחבר יותר אל השני.

"הרב" מרחיק לכת יותר, בכך שלא רק להתפתחות הדעות יש חשיבות לניגוד, אלא שאף מלחמת הדעות עצמה, היא חשובה. וז''ל שם (פסקה י'):

"ישנן דעות כאלה, שהן מוכרחות לפי טבע האדם לגרום בהתפשטותן תולדות מזיקות,אע'פ שהן בעצמן מועילות ואמיתיות הן. ונוצר לזה בטבע רוח האדם ללחום את קיומו, ולנגד לדעות הללו, כדי שלא יוזק בענפיהן המתפשטים".

כלומר, יש צורך זמני להילחם בדעות, שבשלב ראשון נראה שהן מזיקות. אך לאחר זמן,

"עד שיסגל לו האדם גבורה יותר עליונה ממקורו הרוחני,ואז מרגיש הוא שעמדתו לא תפחד כלל מההתפשטות של הדעות הללו שנלחם נגדן...ועל כן הוא יודע להוקיר את ערכה של המלחמה, וידע כמה אומלל היה אם לא היה נלחם נגד ההתפשטות המזיקה לו אז".לאחר עלייתו בדרגה, לא רק שלא ילחם נגד הדעות הללו, אלא "ומה שהרחיק אז מוצא הוא שהרחיק בצדק, ומה שמקרב אותן הדעות אחר שנתעלו, בצדק הוא מקרבן".

הרי שהמלחמה הזמנית הועילה להרחיק ולקרב את הדעות, כל דבר בעתו, לפי מעמדו של האדם.

למרות הצורך בדעות שונות על מנת לאפשר את התפתחותן הנכונה ,"הרב" מחייב את היותם של האנשים המסוגלים להכיל ולאחד בתוכם את כל הדעות.וז''ל שם (סוף פסקה יג'):

"ומה זה יפלא, כי חסידי עליון, ישרי לבב, באמת אין חשך ואין צלמות לפניהם, והם נוטלים מכל ענין ומכל תוכן,קרוב או רחוק, את הטוב,ואת הרעננות, את הקודש שבו, ומקרבים אותו אל הקודש, כמו שהוא באמת קרוב, ואחוד הכל ביסוד הקודש".

כלומר, צריכים להיות אנשים גדולים בעלי ראיה רחבה, היכולים לראות את הטוב שבכל דעה.

אם ראינו לעיל את גישת "הרב" המחייבת היותן של דעות שונות ואף מנוגדות, עלול להיווצר חשש אודות כישלונן של חלק מהדעות שבמחלוקות, שאינן מגיעות אל האמת תוך כדי הדיונים השונים. הנה, מרגיע אותנו ר' צדוק ב"צדקת הצדיק"(אות קטו'), שאם כוונת האדם לשם ידיעת האמת והולך בדרך התורה, אף שטועה, הרי דבריו דברי אלוקים חיים:

"כשמחדש דבר בתורה, צריך שלא יהיה שום נגיעה בלב שרצה כך או להתפארות או לחלוק על דברי זולתו וכיוצא. רק מצד התשוקה לידע את האמת, ואז אפילו טועה נקרא דברי תורה ודברי אלוקים חיים.שהרי נזכר בתלמוד דברי הטועים ושנדחו מהלכה, שגם ההוא אמינא הוא דברי תורה. שכך יסד הש''י מושכל ראשון ואחר כך הגעה לאמת, וגם המושכל ראשון הוא מהש''י ודברי אלוקים חיים".

אמנם, היו כאלה שלא כיוונו לומר דברי תורה לשם אמיתה של תורה, כמו דואג האדומי. בכך, ממשיך ר' צדוק את אחת מנקודות המחשבה הבסיסיות של גישתו, שאם הקב''ה ברא כך את האדם ,שיגיע אל האמת רק אחר שלבים שונים במחשבתו, הרי שהכל הוא חיובי, כי כך היה התדרדרותן של המחלוקות

לפי זה היה צריך להישאר הוויכוח בגדר דיון ענייני, וכפי שדרשו חז''ל (קידושין דף ל:) שאפילו האב ובנו והרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה, אך לבסוף:

"אמר רבא,אין זזין משם עד שנעשין אוהבים זה לזה דכתיב: "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה" (במדבר כא,יד), אל תקרי בסופה אלא בסופה".

התגברות הפילוג:

אמנם, כמה גורמים מגבירים את הפילוג. יש גורמים חיוביים, כגון האמונה בצדקת הדרך והאמת שבה, לפעמים מביאה את הצדדים לעקביות חדה, שאינה מוכנה להתפשר בעד שום הון שבעולם. דוגמא מיוחדת לכך היא הוויכוח שהיה לעקביא בן מהללאל עם חכמים בארבעה דברים (עדויות ה,ו):

"אמרו לו: עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין בישראל, אמר להן: מוטב לי להקרא שוטה כל ימי,ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום. שלא יהיו אומרים: בשביל שררה חזר בו".

גורם זה הוא חיובי במגמתו, לשמור על מסורת רבותינו.

ר' צדוק, בספרו ליקוטי מאמרים (עמ' 120-121), מוצא צד חיובי בקשי העורף המצוי בעם ישראל, והמסייע להם בשמירה עקבית על דרך ד'. המקור לכך הם אבות האומה:

"והאבות הם האיתנים מוסדי ארץ, וצד הטוב שבלב אבן ועיקשות, להתעקש ולהיות כאבן נגד החצים להטות מרצון השי'ת...כי באמת לגבי השי'ת אינם עיקשים כלל והם יסוד הריבוי דאומה שלמה...ואברהם אע'ה...הוא ראש האיתנים שנקרא איתן ביחיד".

שוב, ר' צדוק רואה היבט חיובי במידת קשי העורף כפי שלדעתו הדבר נכון בכל תכונה שברא הקב'ה, ובמיוחד אם היא מצויה בישראל.

גורם חיובי נוסף בדברי הראי''ה ב"חכמת הקודש", הנ''ל על מנת לאפשר את התפתחותן של הדעות באופן זמני, עד להתבססותן ואחר כך אף להתאחדותן, או עד להכרעה כאחת הדעות. דוגמאות להתבססות הדעות והתאחדותן, נמצא לרוב ב"שקלא וטריא" הנפוץ של הגמרא, כאשר היא מביאה דעות שונות ומיישבת את החילוק ביניהן: "ולא פליגי, הא בכך והא בכך". כלומר, כל דעה דברה במציאות או בתנאים שונים. דרך זאת ננקטת על ידי הגמרא, גם כאשר הדעות נאמרו על ידי אנשים שונים בתקופות שונות או על ידי אותו חכם בשמועות שונות. לדוגמה, המחלוקת בברכות (דף כו:) בעניין המקור לתפילות היום, האם האבות תקנום או כנגד תמידים תקנום. אמנם, ר' יוסי בר חנינא ור' יהושע בן לוי נחלקו בכך, אך הגמרא מביאה ברייתות קדומות שכבר חלקו בכך, ולבסוף מאחדת בין הדעות (לפחות לדעת ר' יוסי), שבאמת האבות תקנום וחכמים הסמיכום על דיני הקרבנות, לגבי פרטי הדינים שלהן.

לעומת זאת, יש הרבה מחלוקות שנמשכו מספר דורות ורק החריפו, עד להכרעה ברורה. דוגמה מפורסמת לכך, היא המחלוקת בעניין הסמיכה, שלפי הנזכר במשנה בחגיגה (דף טז.),נמשכה כמה דורות: מימי תחילת הזוגות עד ימי שמאי והלל, ודווקא בימי תלמידיהם הוכרעה על ידי בבא בן בוטא- מתלמידי בית שמאי- לטובת הלל (ביצה דף כ.)[1]. כך זה במישור ההלכתי.


במישור האמוני:

התבררות הדעות נכונה גם במישור האמוני. דוגמה לכך, בתחילת פרק חלק בסנהדרין, מצאנו ראיות רבות להוכחת אמונתנו בתחיית המתים.מצד אחד יש לנו ראיה מימי גביהא בן פסיסא, בן דורו של שמעון הצדיק ואלכסנדר מוקדון (שם דף צא.), דרך תקופת התנאים (שם צ:), ועד לימי האמוראים כמו רב אמי (שם צא.). דבר זה מביא לביסוס אמונה זאת, הן מפסוקים שונים של התנ''ך והן מסברות של חכמינו.

כמו כן, מצאנו מחלוקת אמונית שהוכרעה מספר פעמים עם השלכות שונות. מדובר, בדעת ר' הלל ש"אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו" (סנהדרין דף צת:,צט.). גם כאן על ידי ליבון הנושא של משיח, הגמרא דוחה דעה זאת באופן תקיף ע'י דעות שונות ובראיות שונות.

גורמים שליליים:

יש גם גורמים שליליים שהגבירו את המחלוקות.

ראשית, דברי התוספתא בחגיגה (פרק ב') המפורסמים, שמשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכם את רבותיהם, רבתה מחלוקת בישראל. הרחבה בכל עניין זה, ובהבנת מימרא זאת בעיקר אודות חוסר יכולת בהכרעת המחלוקות, בגלל השימוש הלוקה של התלמידים את רבותיהם מסיבות שונות, יעויין בספרנו המקיף: שבעים פנים לתורה-ריבוי הדעות והמחלוקות א', (וכן ממעין מחולה מס' 11).

שנית, הבעיות המעיקות על עמנו - הן מבית והן מחוץ - "תרמו את תרומתן" למצבים הקשים, שהפריעו לרצף והתפתחות המסורת. מבית, מחלוקות פנימיות ובעיקר עם הכיתות השונות, כגון הצדוקים והבייתוסים.

הרב ישראל אריאל ב"הגדת המקדש", מנתח יפה את המצב בעם ישראל, בעקבות הירושלמי (פסחים ו,א) שתמה כיצד יתכן שבימי הלל שכחו כיצד לחגוג את ערב פסח שחל ביום שבת,"והלא אי אפשר, לשני שביעית שיחול יד' להיות בשבת"? הרב אריאל מצרף את שני המקרים שבהם נהרגו חכמי ישראל על ידי המלכים ינאי והורדוס[1], בסוף ימי הבית השני, בהפרש של עשרות שנים, ומסיק שזה הביא לצמצום הפעילות הרוחנית של לימוד תורה ושמירת מצוות. במצב זה, הרבה הלכות ומסורות משתכחות ומשתבשות, כתוצאה מקטיעה פתאומית של מסורת התורה. לכן, "נתעלמה הלכה מבני בתירא", בשאלה, אם מקריבים קרבן פסח ביד' שחל בשבת או לא.

כמו כן, בתקופה זאת, נתמנו לסנהדרין צדוקים ובייתוסים בהוראת מלכים עריצים, דבר שגרם להכוונת התאריך של פסח ,שיצא תמיד יום ראשון של ספירת העומר ביום א' של השבוע,כפי הבנת הצדוקים את הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שמשמעותו תמיד ביום א' של השבוע. דבר זה גרם במשך תקופה ארוכה לדחיקת האפשרות שיד' בניסן יחול בשבת, כך שנתעלמה מהם הלכה זאת. עכת''ד. דברי הרב י. אריאל הן דוגמה אופיינית לצרות פנימיות, המקשות על רצף המסורת ויוצרות השערות שונות, אלא אם כן קיים חכם כמו הלל או מנהג הרווח בעם, המשמרים את המסורת.

גורמים מבחוץ, הן הצרות השונות והמשונות שגרמו אויבי ישראל השונים במשך הדורות, הפריעו גם הן לרצף המסורת. דוגמה מפורסמת לכך היא מסירות נפשו של ר' יהודה בן בבא, להסמיך את החכמים הצעירים שבדורו, בניגוד לגזרת המלכות שאסרה לעשות זאת. על כך מעידה הגמרא, שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל (סנהדרין יג:,יד). למרות זאת, לא היה נתק מוחלט במסורת (אין זה המקום לכך, ובמקום אחר הרחבנו בנושא זה)[2].

כמו כן, הנימה האישית השפיעה לפעמים בליבוי המחלוקת, ללא צורך. המהר''ל הנזכר לקמן בנצח ישראל פרק כה' מזכיר זאת, שחוץ לעומק החיובי שבמחלוקות שבעם ישראל, יש גם גורם שלילי:

"רק הבלתי הגונים הגדילו והוסיפו על המידה שלהם, לקנאות על כל דבר מעלה וכבוד או עושר או קניין אשר יראו בחבריהם, כאשר הם מדמים בעצמם כי הם ירשו ארץ בלבד ואין עוד אחר, לכך אינם חפצים במעלת אדם הן גדולה או קטנה".

וכן ר' צדוק הנ''ל (רסיסי לילה עמ' 101- 102), אחרי שהבהיר את היווצרותן של המחלוקות כדבר חיובי על ידי אברהם ויצחק, שסללו כל אחד דרך אחרת בעבודת ד', הנה אצל הבנים שהיו מורכבים ממידות שונות כי אם מהשבטים ראה אותו עניין באופן אחר. לכן, האחים לא הבינו את יוסף נכון וכן הוא לא הבין אותם, עד שהגיעו לשנאה ומלחמה ולא למחלוקת. ר' צדוק מוסיף:

"ודבר זה אינו מצד סדר הבריאה כלל להיות מלחמה ושנאה בעולם, והכתוב מזהיר "ואהבת לרעך כמוך", ואפילו רשע גמור ,כיוון שלקה הרי הוא כאחיך (מכות כג.)...רק הוא דבר הנמשך על ידי בחירת האדם וכמו הקליפה הקודמת לפרי ו"ברישא חשוכא ואחר כך נהורא" (שבת עז:). כך בתחילה נתגלה עניין השנאה בין אדם לחברו הנמשך מהמחלוקת, שהוא דבר שמסדר הבריאה להיות דברים נבדלים".

יתרה מזאת, אפילו השורש שבמחלוקת קורח ועדתו, "כי כל העדה כולם קדושים", אכן יהיה כך בהשגת העתיד, כמו שנאמר: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו לא,לג)". אך עדיין שורש הקליפה של שנאה היה אצל קורח. אמנם אצל בניו, הייתה כוונה לשם שמיים כנ''ל, לכן הם אמרו את המזמור של יום שני, הקשור לעצם ההבדלה בעולם, כנ''ל. בהבנתו מראה ר' צדוק, שהנימה האישית שחדרה למחלוקות, היא חלק מתהליך שלילי הנספח לתהליך חיובי, שהאדם גרם בבחירה שלו.


בעיית העוזרים של האנשים גדולים:

איננו מתייחסים במאמרנו לגורמים צדדיים כגון כל מיני עוזרים ותלמידים, שהיו יותר קנאים מרבותיהם לכבודם, ורצו לחדד את עמדות המתדיינים מעבר למה שרבותיהם התכוונו.

לצערנו, גורם זה היה לפעמים משמעותי בהרס שלו.

מצד אחד, מצאנו את יהושע מקנא לכבוד רבו - משה רבנו - בפרשת אלדד ומידד, ודורש ממנו באופן תקיף :"אדוני משה כלאם!" ומשה מצנן אותו באומרו לו:

"המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם" (במדבר יא,כח- כט),

ובכך נסתיימה מחלוקת רגעית זאת .

מצד שני, אנו רואים את גיחזי - נער אלישע - שגרם לחילול שמו של אלישע, ולכן נדחה על ידי אלישע, (כנזכר במלכים ב' סוף פרק ה'), שקיללו בצרעת. לדברי המשנה בתחילת פרק חלק בסנהדרין (דף צ.) גם אין לו חלק לעולם הבא. כך משמע מדברי הגמרא שם (בדף קז:) שאכן הוא נדחה באופן מוחלט, והם היו ארבעת המצורעים הנזכרים שם במלכים ב' פרק ז' ג'. אמנם, ר'צדוק בצדקת הצדיק סימנים... מוכיח שלבסוף אלישע החזירו בתשובה. הנה דוגמה לתגובה חריפה למי שליבה רק מריבה סמויה.

נושא זה כאוב ביותר, מכיוון שיש בו בעיקר חשבונות של מעלה, וגם אין ברצוננו לקטרג ח''ו, נתרכז רק בגורמים שליליים שאינם מכוונים ממש להרע. אפילו המניע האישי הוא נספח אל הטוב כדברי המהר''ל, ר' צדוק ו"הרב".


המצב בישראל לעומת העמים, ובגלות

תקופת הגלות: גורם נוסף שהוא גם חיובי וגם שלילי, נובע מתוך שאלת ריבוי המחלוקות בישראל לעומת שאר העמים, כאילו בישראל קיימת יותר תופעת המחלוקות. זאת נשאלה למהר''ל מפראג, על ידי חכם מחכמי אומות העולם, ומובאת בספרו "נצח ישראל"(פרק כה'). תשובתו עוסקת בישראל מצד עצמם, ובתקופת הגלות במיוחד. מצד חשיבותם, הם עם קדוש הראויים למעלה יותר מכל העמים,

"והחשוב מצד טבע עצמו יבקש המעלה, ולא תמצא כי הכפרי הוא מקנא בחשוב, רק גיבור מתקנא בגיבור כמותו וחכם מתקנא בחכם כמותו ודבר זה טבע הטובים וההגונים".

חשיבותם של ישראל: מצד חשיבותם, היצר הרע של הפירוד מצוי יותר בישראל, כמו שהיצר פיתה דווקא את עם ישראל לעבודה זרה, יותר מאשר את שאר העמים. בעיקרון זה משתמש המהר''ל בכמה עניינים על מנת להסביר את דרגתם הנמוכה של ישראל במצבים שונים, לעומת שאר העמים. אך מצב זה הוא ארעי ולא טבעי, ולכן היצר השואף אל הטבע, מנסה להוריד את ישראל מהיותם על הטבע.

בגלות, מצב זה מחריף. "מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות שהפריד הש'י את חיבור שלהם וחלקם והפיצם, ומאחר שחלקם והפיצם דבר זה גורם גם כן שיהיו מחולקים בדעתם". לכן, המהר''ל קורא להקפיד יותר על הדינים המאחדים את ישראל ומפרידים אותם משאר העמים, במאכל, בלבוש, בשתיית יין. בגזרות אלה, רצו התורה וחז''ל להרחיקנו מן העמים ולשמור על ייחודנו, ובכך לאחד אותנו.

כאמור, מצב זה נובע מתוך חשיבותם של ישראל ויש לו הוכחה לכך,וז''ל:

"וראיה לזה, כי נראה לחוש, כי כאשר יגיע לאחד צרה הנה הכל הם אליו כאח נגש לצרה ,זה מפני כי ישראל עם אחד בארץ ולכך הם מרחמים זה על זה בצרתם מאד מאד".

גישתו הנ''ל של המהר''ל, מציגה גם היא (כנ''ל בדברי ר' צדוק ו"הרב" ההולכים בשיטתו) את החיוב של המחלוקות בכלל ואת התדרדרותן עקב הגלות.


מחלוקות עזות שבין גדולי ישראל

לפי כל הנ''ל, נבין ביתר קלות שאלה קשה המטרידה אותנו בכל מחלוקת שבין גדולי ישראל. כיצד התפרצו מחלוקות עזות ביניהם ,עד שהגיעו למאבקים קשים.

תחילה ראינו זאת בפרשת יוסף ואחיו, דרך הוויכוחים של בית רחל ובית יהודה, הוויכוחים בבית שני בין החכמים בכלל ובין בית שמאי ובית הלל בפרט, וכן בדורות האחרונים בין החסידים ותלמידי הגר''א, וכן בין תומכי הגאולה בדרך הטבע וגאולה ניסית וכן בעניין התמיכה בציונות ובשיתוף פעולה עם מי שאינו דתי ועוד. איננו מתייחסים כאן לגורמים הצדדיים שעזרו בליבוי המחלוקות ,כנ'ל. התשובה לקושי הנ''ל היא שישנם היבטים חיוביים שחשובים בעצם המחלוקות וישנם היבטים שליליים שגם הם אינם מכוונים בכוונת מזיד מצדם של גדולי ישראל.

אמנם, אין להתעלם מעונשים שנענשו גם הגדולים, מיוסף ואחיו והלאה, דרך שאול ודוד, מלכי יהודה וישראל, אנשי בית שני ועוד אחרים כאשר המקרא או חז''ל אינם יראים לומר את כל האמת גם בכישלונותיהם!!.

אף על פי כן, אין זה כישלון רגיל, שהרי אותם מקורות מדגישים את גדולתם של אותם אנשים, למרות זאת, ואף מוצאים שורשים עמוקים למחלוקות אלה. לדוגמה, בחלומות של יוסף ואחיו אומר המקרא: "ויגער בו אביו...ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז,'א). למרות הקנאה ולמרות הגערה של יעקב ביוסף על שמטיל שנאה עליו, בכל זאת: "ואביו שמר את הדבר", כלומר, היה ממתין ומצפה מתי יבא", כרש''י, אבן עזרא, חזקוני ואחרים. הרי שלמרות המריבה, יעקב הבין שיש לחלומות יוסף, ייעוד בעתיד.

לכן, אנו חייבים גם לקבל ולהיעזר במקורות חז''ל השונים, אשר ירדו לעומק הבעיות ולהבין מהם גם את שורשי המחלוקות, החיוביים והשליליים הנ''ל. כמובן, שלא הכל גלוי ולפעמים יש סיבות נוספות הנעלמות מאתנו להבין את עומק הדעות וגם את הנזקים שניזוקו מהן, אך אלה חשבונות של מעלה, ולא בכל מקרה יש לנו הבנה, אלמלא שהמקרא או חז''ל יודעי עומק התקופה, גילו זאת לנו במפורש.


בתקופת הגאולה

תקופת הגאולה מגבירה את עניין המחלוקת, ומצאנו שכבר בתקופת האמוראים נחלקו בכך האמוראים, על היכולת להתמודד עם קשיי התקופה, מה שיביא גם לוויכוחים קשים. הוויכוח בינם האם "ייתי ואחמינא" או "ייתי ולא אחמינא"[3] קשור גם לקשיים רוחניים ולא רק קשיים ממשיים, שיהיו באותה תקופה, כפי הבנתו של הראי''ה במאמרו "המספד בירושלים".

הגורמים לכך הם גם חיוביים וגם שליליים.

יש גורמים חיוביים למחלוקות, המאפיינים דווקא התחלה זאת של תקופת הגאולה. מצב חדש זה מהווה כר פורה להתמודדויות בשאלות חדשות או מתחדשות, המזמינות דיונים וריבוי דעות. שאלות יסוד, כגון: האם זאת תקופת גאולה וממילא הגאולה תתחיל בדרך הטבע כדברי הגר''א ב"קול התור"[4] או לא ,יצרה השלכות למידת מעורבות האדם בגאולה זאת, או שמא יש כאן בעיה "שלא יעלו בחומה"[5].

שאלה אחרת היא מה מידת ההיתר לשיתוף פעולה עם מי שאינו מצוות ממש, האם אין בכך משום "לפני עיוור" וכן "מסייע לדבר עבירה", כאשר שותפות זאת מאפשרת ניהול שלטון שלא כולו על טהרת הקודש. (עיין בספרי "נועם" ו"תחומין" ועוד שו"ת של גדולי תקופתנו, העוסקים רבות בכך). כמובן, שמציאות חדשה והמצאות חדשות, מזמינות שיקול דעת שונה בהבנת המושג ההלכתי, כגון: ענייני החשמל והשלכותיו בתחומים שונים.


הלכות ציבור:

מיוחד הוא התחום של הלכות ציבור, המעוררות מחלוקות ולעיתים מבוכה וחוסר הכרעה. כפי שהיה בראשית התקופה, כך גם היום יש שאלות, שבחלקן לא שערום אבותינו, בגלל הקושי והכאב לעסוק בהן עקב בעיות הדור, כגון כל מערכת היחסים עם אותו ציבור שאינו שומר מצוות ממש, כנ''ל, אלא שהן מקבלות משנה תוקף בקושי שלהן, בדורנו.

אך גם בשאלות הציבור, אותן שאלות של הבנת התקופה - שגם בתחילת תקופתנו לא היו קלות, כגון בעניין הגאולה הטבעית - בדורנו, הן שאלות העוסקות בהכרעות קשות ועקרוניות, המעוררות וויכוחים נוקבים.

כידוע, כבר נחלקו גדולי רבותינו על שאלות הלכתיות ואף על שאלות של השקפה, אודות תקופת הגאולה. אכן, יש גם השלכות מעשיות לשאלות אמוניות אלה.

ידועה מחלוקת הרמב''ם בתחילת הלכות מלכים הסובר שיש לבנות את בית המקדש בידי אדם, לעומת רש''י ותוספות, שהוא ייבנה בידי שמים (סוכה מא.)[6]. ממילא, קיים דיון בימינו, האם להתחיל בהכנות לכך[7].

שאלת השקפה מרכזית היא היחס למדינה וממילא כל השאלות הנובעות מכך. לכן לפי גישתו של "הרב" "במשפט כהן":[8]

"שכאשר אין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. ביחוד נראה, שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לעניין כמה משפטי המלוכה, ובייחוד למה שנוגע להנהגת הכלל"

ממילא, יש סמכויות מלוכה לשלטון הציבור במדינה.

הרב חרל'פ, במי מרום (ח'ו עמ' של-א), לא מופתע מהיותן של המחלוקות בזמן הגאולה שהיא תקופה גדולה.

"לפי שאז נכנסת דאגה פנימית לדאוג בעד כל מגמה בדרכי ד' הישרים, שלא תטושטש מאומה לרגלי האורות הגדולים".

אובדן הלכות ציבור :חשוב לציין גורם נוסף המגדיל את המחלוקות, והוא ש"הרב" בספרו "משפט כהן" (סי' קמג') מזכיר שהלכות ציבור שונים מהכללים של יומיום:

"שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה... הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה".

אם כן, גם אובדן אותן הלכות צבור, יוצר מצב חדש המביא להיווצרותן של מחלוקות.


בעיית המנהיגות בעת גאולה:

יש גורמים שליליים - מלבד הנ''ל והקיימים בכל התקופות - המאפיינים דווקא את ראשית הגאולה. גורם אחד, הוא המנהיגים והציבור המשתתפים והמובילים את הגאולה, שלא תמיד ראו את גדולת התקופה ואת צרכיה, וראיית השליחות הגדולה המוטלת עליהם. ממילא, הם לא שיתפו פעולה, ולעיתים אף התנגדו בחריפות, לכל מה שקשור לבניית הגאולה, בארץ. "הרב" מזכיר זאת בכמה מקומות, כאשר הוא מעיר גם לשומרי אמוני ישראל, שלא הגיעה השפעתם באופן מספיק, בכל ענייני התחייה הלאומית. בוועידת המזרחי, בשנת התרצ''ד[9],"הרב" מתייחס לחולשת היהדות הנאמנה, בהשפעתה על המתרחש בארצנו הקדושה, למרות שבתחילת הדרך, הייתה גדולה השפעתה, על ידי חכמים גדולים, כגון הגר''א גריידיצר והגר' צבי הירש קלישר:

"לצערנו הגדול, דווקא חלקים רבים מהשדרות היותר קדושות והיותר טהורות בקרבנו, לא נפקחו עיניהם להיות מוארים באור של האמונה הגדולה הזאת, ובשביל כך רפו ידיהם מאד...והחלק של השפעת שלומי אמוני ישראל בעבודת התחיה הלאומית הוא כעת הרבה פחות מהשיעור שראוי להיות. ועל זה אנחנו יכולים להמליץ את מאמר חז''ל (סוטה דף מח:) על הפסוק: [10]"מי בז ליום קטנות" - "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, קטנות (אמנה) שהיה בהם, שלא האמינו בהקב''ה", וח''ו לומר שצדיקים הם קטני אמנה, אבל לצערנו דווקא על החזון של ישועת ישראל...ביחס לההכרה של הצעדים הללו שהם הולכים ומתחדשים מכל הצדדים, אמונה זאת לדאבון לבבנו הייתה מצומצמת דווקא אצל הצדיקים בדורותינו, כלומר אצל החלק הרחב של כשרי ישראל לכל ערכיהם".

בנו, הרב צבי יהודה, אף חידד את הדבר, בהזכירו פעמים רבות את דברי הגמרא בסוטה הנ''ל, שיש "צדיקים שאינם מאמינים" שאינם מתרוממים לראות מעשי ד'. קטנות באמונה היא הגורמת לכך"[11]

"הרב" ממשיך את הצורך בראיה גדולה של גאולה, בכל העניין של התחייה הלאומית בארץ, ובמאמרו "הר כגיגית"[12] --המבוסס על דברי הגמרא בשבת (דף פח.),שכפה עליהם הקב'ה הר כגיגית-- הוא משבח את הצורך בהובלת מהלכי האומה ותפקידיה ע'י הקב'ה גם בדרך של כפיה, על חשבון הרצון החופשי. זאת, כי

"והנה קמים אנשים מקרבנו הרואים חזון ליבם, ומשפילים בכוח השפעתם את הרום אשר לתחיה הנפלאה הזאת,אשר רק באספקלריא של קודש אפשר להציץ על כל עזוז נוראותיה...וההכרה הגדולה הזאת הולכת היא וחודרת,ולכת ומתבררת גם אצל אלה אשר עדיין ליבא לפומא לא גליא להם...ומתוך גבורת החיים וההויה של כפית הר כגיגית,לקבל על ידה את דבר ה' בתור חוק חיים ומשפט לאם בארצנו".

מאמר זה מופנה, בעיקר לאותם שחלקו על ראית התקופה כגאולה רוחנית,וראו בה רק תחיה לאומית כמו לכל האומות,ממילא לא רצו ליצוק תוכן רוחני לצעדי התחיה.

מכל הנ''ל, נראה שיש סיבות המצדיקות את ריבוי הדעות. בעצם, המחלוקות הן לשם שמים, מלבד הגורמים הצדדיים ולפעמים חדירה של נימה אישית. לכאורה, הדבר נכון יותר גם בתקופת הגאולה. אך האם זה הכרחי?

הצורך בהכרעה והכוונה של המנהיגות הרוחנית בשעות משבר

"שבעים פנים לתורה" וגם "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", במישור הלימודי רעיוני. אך יש חשיבות גם בהכרעה מעשית בשעת הצורך, ובמיוחד בשעת משבר של העם. בכל תקופה של עמנו, היו דעות שונות, אך לבסוף גם הייתה הכרעה. גם לאחר תקופת הנבואה, לאחר שנתיים ומחצה שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הכריעה "בת קול". בסוף מחלוקותיהם של ר' גמליאל ור' יהושע, הכריעו החכמים. גם במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, הכריעו.

גם בהכרעות היסטוריות מצאנו הכרעות של חכמינו, שנטלו גם יכולת הנהגה בשעת משבר והכרעה. לדוגמא, בסוף הבית השני , נטל ר' יוחנן בן זכאי את ההנהגה על מנת להכריע לפי תנאי השעה. במרד בר כוכבא, נטל ר' עקיבא את ההנהגה, על מנת להכריע לכיוון של מרד, לפי תנאי השעה. הכרעות אלה, היו בעיקרן מבוססות על גישה הלכתית השקפתית[13].


בתקופת "ראשית צמחת גאולתנו"

מאז שהחלה תנועה מעשית רחבת היקף, אחרי עליות תלמידי הגר''א והבעש''ט, תמיד נמצאה המנהיגות הרוחנית והדתית במחלוקת, שלכן היא לא הובילה את ההנהגה. במקרה הטוב, חלקה הצטרף כתומך בלבד. במקרים אחרים, אף לא הובילו אלא הכריעו בדרך אחרת, ממה שלבסוף הכריעה ההנהגה המעשית. כגון: ההנהגה הרוחנית במשבר אוגנדה, בהכרעה על הקמת המדינה, בדיונים לפני מלחמת ששת הימים של ההנהגה הדתית, בוויכוחים לאחר מבצע של''ג, בוויכוח סביב הסכמי השלום השונים, ועוד.

מורכבות התקופה דורשת ריבוי דרכים ביישום תורתנו הנצחית בארץ, אך היא גם דורשת הכרעה בעת משבר והכרעה. כאשר מדובר בקיום יומיומי של עבודת ד', הן של היחיד והן של הציבור החי בדרכים שונות, כמובן, על פי השולחן ערוך, יש אפילו "יופי ססגוני רוחני" של "שבעים פנים לתורה". אך כאשר מדובר בצורך בהכרעה מעשית, שיש לה אחריות כלל ישראלית, חייבת להיות הכרעה אחת שתבוא מתוך התייעצות של מנהיגות רוחנית וציבורית. הרי תורתנו היא נצחית והיא תורת חיים, הניתנת ליישום! הלא אין בכך קידוש ד', אם אין יכולת הכרעה מסודרת ומכובדת!

במיוחד, ההולכים בדרכם של גדולי הדורות האחרונים, שראו מצווה "באתערותא דלתתא" במהלכי הגאולה, וראו בתקופתנו "ראשית צמיחת גאולתנו", ובמיוחד ההולכים לאורו של "הרב", הרואה חשיבות בקיבוץ הדעות השונות, כחלק מתהליך הגאולה וכחלק מאווירה של ארץ ישראל, צריכים לראות זאת כאחד הערכים הנעלים של תקופתנו, פיתוח הדעות השונות והגעה ליישום מעשי, הבנוי על הכרעה תוך כדי שקלול הדעות המגוונות.

כידוע, "הרב" קרא לאסוף את השיטות השונות, לסדר אותן ולהגיע להלכה, הן במישור העיוני הלכתי והן במישור הרעיוני פנימי. במישור ההלכתי, הוא פרט זאת ב"הרצאת הרב" עם רעיונות נוספים כגון עריכת מבואות ,וזה בעצם הבסיס למפעל הענק של "בירור הלכה" וכן במאמרו "לשני בתי ישראל", בו הוא קורא לאחד גם את שיטות הלימוד השונות, וכך תהיה השפעה הדדית של שניהם.

אך חשיבות מיוחדת הוא ראה במישור הרעיוני - פנימי, כפי שהוא קורא בסוף הקדמתו ל"עין אי'ה", שיש להגיע להכרעה גם בסוגיות האגדה והאמונה, אחרי לימוד יסודי ומעמיק:

"על כן, עלינו לחתור לזה בכל עוז, שנזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא גם בחלק האגדה כמו בחלק ההלכה".

הוא מתנה זאת בכך שגם בתחום זה, כמו בתחום ההלכה, יש לעסוק בלימוד דברי רבותינו שבכל הדורות עד ש

"יתברר שמכל חילופי השיטות והדרכים, נצמח לנו זרע השלום והברכה בדרכי התורה ועבודת ד'. אבל בינה שלמה כזאת אי אפשר לבא, כי אם אחרי עמל ויגיעה, בקיאות והעמקה בכל המקצועות הנוגעים לחלק זה, והדבר המעורר לזה, הוא ההרגל לזה ודודים זה לזה…והעסק במקצוע האחד מרחיב את הדעת ומחדד את הרעיון גם במקצוע השני הרחוק ממנו" (להרחיב את דברי חז'ל באגדות בידיעות וסברות ישרות, בעמקי האגדה"(שם עמ' כה').

תנאי נוסף לכך הוא שהעוסקים בכך יהיו דווקא מגדולי העוסקים גם בעולם העיון וההלכה, כי מקצועות התורה "הם רעים זה כג').צריך לשים לב!! אין כאן דווקא הכרעה ביו דעות אלא שילובם,כפי שהוא רגיל לבאר את המחלוקות השונות בתוך פירושו "עין אי'ה",שיש היבטים שונים אותן מבטאות הדעות השונות.אך בדור שלנו,שהוא דור של מסכמים(שם עמ' כד' למטה),יש צורך לבסוף בסיכום והסכמה. לכן שאלות שיש להן השלכה הן במישור ההלכתי והן במישור האמוני, דורשות הכרעה מתוך הסכמה.

גם הרב חרל'פ במי מרום הנ''ל (עמ' שלא-ב'),למרות שמבין את היווצרות הדעות השונות, דורש שזה לא יביא למצב של דור הפלגה אשר לא שמעו איש שפת רעהו, אלא ירבו שלום בעולם, מתוך התכללות הדעות. גורם נוסף הדורש מדורנו להגיע להסכמה הוא תורת ארץ ישראל. כבר ראינו זאת בגמרא בסנהדרין אודות תלמידי חכמים שבארץ ישראל, הנקראים "מקל נועם", לעומת תלמידי חכמים שבבבל, הנקראים "מקל חובלים". לכן, "הרב" בסוף אורות התורה (יג,ז) מבחין בין תלמידי חכמים שבחוץ לארץ, שאווירא דחוץ לארץ משפיע גם על מחנק רוחני, המביא למחלוקות. לעומת תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנמצאים מושפעים מהארה רוחנית יותר גדולה, המאפשרת יתר מרווח רוחני ו"שלום רוחני".

הוא דורש מהם שלא להישאר ענווים מדי, ולהביע את דעתם התורנית ברמה, מתוך גבורה וענווה. כמו כן, עליהם לא לחקות את סגנון הלימוד שהיה בגולה, ולא לפחד מריבוי הגוונים, ואף שיהיו נהרי דעה, צריך להגיע לשלום מתוך סבלנות ומתוך אחדות (שם יג,ח).

עלינו לשמש דוגמה ליכולת הנהגה על פי דרכה של תורה, גם בימים קשים אלה. חשוב, לקדש שם שמים, בראיית נצחיותה של התורה, ביכולתה להיות דרך חיים, למדינה בתקופתנו.


סיכום

יש ברכה בריבוי הדעות, עוד ביסוד הבריאה, ביום השני. זה הביא לליבון בריא של הדעות. אמנם, מצאנו גורמים שונים: חיוביים וגם שליליים--בעיקר שלא במזיד, שהביאו להתדרדרותן של הדעות למחלוקות ,בארץ, בגלות ובתהליך הגאולה, בכל מצב מסיבות שלו. יש צורך בהכרעה, בעיקר מתוך הסכמה, במיוחד בעת גאולה, על מנת ליישם את התורה הנצחית גם בחיי היומיום.

בצפייה לאחדות ולישועה /שלמה רוזנפלד

[1] קידושין סו. וכן בבא בתרא ג:

[2] (יעויין בספרנו הנ''ל ,פרק יא', בשמונת סעיפיו, בהם הוכחנו שבשום פנים ואופן לא היה נתק מוחלט!)

[3] סנהדרין דף צח

[4] יעויין שם בהקדמת המו'ל הראשון,רש'ז ריבלין,המעיר שאחת הסיבות להתלבטות בהדפסת ספר זה הייתה שזה לא יגרום לבהלת עליה, מהגולה לא'י

[5] יעויין בספרו המקיף של הרב י. זיסברג ,נפש עדה- בירורים בשלוש השבועות ובדעת ר' יהודה/הוצאת י.ההסדר בקרני שומרון,הטוחן דק דק את הנושא, מכל היבטיו.

[6] יעויין ב"אם הבנים שמחה" אודות נסיונות איחוד בין השיטות

[7] יעוין בהרחבה סקירה יפה בנושא, בסוף מחזור המקדש של הרב י. אריאל

[8] סי' קמד' פרק טו-א, עמ' שלז'

[9] מאמרי הראי'ה ח'ב, עמ 483

[10] זכריה ד,י

[11] שיחות הרציה בראשית עמ' 457 ושם בעמ' 456,440,439,237 ועוד

[12] שם במאמרי הראי''ה,ח''א, עמ' 166

[13] הרחבה בעניין זה עיין במאמרנו במדור זה, אודות יחסם של חז''ל למרד בר כוכבא

[1]הרחבה בעניין זה,יעויין במאמרנו הנ'ל בהערה 1 ,פרק ב'

[1] עיין בספרנו שבעים פנים לתורה –ריבוי הדעות והמחלוקות(א')/ממעין מחולה 11 פרקים ט,י

[2] עיין בספרנו הנ'ל פרק ח' , במשמעות הלימודית של כללים אלה.

0 צפיות

© 2018 by Yeshivat Shadmot Neriya. Proudly created with Wix.com